יש משהו אירוני בכך שהפרק הדן במוסר הוא (כמעט) הפרק הקצר ביותר - רק 36 עמודים. טוב, זה לא הוגן - הפרק בעצם לא דן במוסר, אלא בשורשים האבולוציוניים שלו; הפרק הדן במוסר הוא הפרק הבא, ובו 60 עמודים מכובדים. אז מה יש לנו בפרק הנוכחי?
כרגיל דוקינס מתחיל בדברים לא קשורים - הפעם, מכתבי נאצה מדתיים - אבל מהר מאוד עובר לדון ב"מוצא הדרוויני" של המוסר. הוא מעלה ארבעה דרכים שבהם הרגשות המוסריים יכולים להתפתח:
יש לנו עכשיו ארבע סיבות דרוויניות טובות לכך שפרטים יתנהגו באופן אלטרואיסטי, בנדיבות או בצורה "מוסרית" זה כלפי זה. ראשית, ישנו המקרה המיוחד של קרבה גנטית. שנית, ישנה הדדיות: החזרה של טובה תחת טובה, ומתן טובות מתוך ציפייה להחזרתן. ובהמשך לשתי אלה, יש סיבה שלישית: התועלת הדרווינית שברכישת שם טוב של נדיבות וטוב לב. ורביעית, אם זהבי צודק, ישנה התועלת המיוחדת הנוספת שבנדיבות בולטת לעין כדרך לקניית פירסום אותנטי שאינו מזוייף.דוקינס, כמובן, אינו מעלה ראיות של ממש לכך שאלו אכן היו הלחצים האבולוציוניים שהובילו להתפתחות המוסר ולא מפנה למאמרים וספרים שיספקו ראיות לתרחישים מסוימים של התפתחות המוסר. נראה כי מספיק לדוקינס שהוא מראה שישנה אפשרות לכך שההסבר הנטורליסטי שהוא מציע הוא מציאותי כדי להפוך את הדת לאשליה. אני חושב שזה קצת מוגזם - ראוי וצריך לספק ראיות של ממש לתרחישים המסוימים הללו, לא להשאיר אותם כאפשרויות בלבד. דוקינס אומר אמנם כי
לאורך מרבית הפרהיסטוריה שלנו, בני האדם חיו בתנאים שהיה בהם כדי להעדיף באופן בולט את כל ארבע הצורות של אלטרואיזם.אבל הנימוקים שהוא מעלה לא ממש משכנעים אותי. דוקינס גם מפנה למספר ספרים המדברים בזכות תזה דומה; אולי באלו ניתן יהיה למצוא ביסוס ראייתי עמוק יותר.
דוקינס מעלה עוד מספר נקודות מעניינות בפרק, אבל שתיים מהן סותרות זו את זו. מצד אחד מעלה דוקינס מחקרים שמראים שהשיפוטים המוסריים של אנשים (בעיקר בדילמות מוסריות מאירות-עיניים שעלו בפילוסופיה) מאוד אחידים. מאידך, הוא רומז שהדתיים צודקים בכך שהמוסר האתאיסטי הוא שרירותי ויחסי שכן "קשה למדי להגן על מוסר מוחלט בהסתמכות על נימוקים אחרים מאלה הדתיים". אני סבור שסתירה זו מדגימה אי-הבנה בסיסית של דוקינס בענייני מוסר, אבל כדאי לדבר על זה בקשר לפרק הבא, שאכן דן במוסר. הפרק השישי, כאמור, דן בעצם רק בשורשית האבולוציוניים של הדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה