יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

מעין הגנה על אבי שמחון

במסורת המתגבשת, הרי מעין הגנה על משהו שכמעט כולם מסביבי חושבים שהוא לא בסזר: דבריו הגזעניים של אבי שמחון, יו"ר הוועדה המייעצת לשר האוצר. והרי הדברים:
"יותר מ-400 אלף עולים שהגיעו לארץ לא היו מעולם יהודים, אולי יש להם איזה סבא שהיה פעם יהודי. הם הגיעו לכאן משיקולים כלכליים. אם היתה להם אפשרות להגיע לארץ יותר מפותחת אז הם היו הולכים לשם"
אז זהו, שיש הרבה אמת בכך. כמובן שחלק גדול מהעולים בעלייה הגדולה מרוסיה באו ממניעים ציוניים, דתיים, וכן הלאה. אבל חלק לא מבוטל, אני מאמין, הגיע בעיקר מטעמים כלכליים, והיה שמח דווקא להגר לארה"ב, נאמר, אם היה יכול. וחלק עוד יותר גדול עלה גם מסיבות כאלו וגם מסיבות כאלו - בני אדם בד"כ לא עושים משהו מסיבה אחת.

אבל העניין הוא, שאותו הדבר נכון עם הרבה מאוד עולים אחרים ברבות השנים. ולא במקרה - חוק השבות חוקק בכוונה כך שיהווה מראה לחוקי נירנברג. הקריטריון הוא לא אם מישהו יהודי בדתו או אפילו בתרבותו, אלא אם הוא עלול להיחשב כיהודי על ידי אחרים וכך לסבול מאנטישמיות. וכפי שהוכיח היטלר, סבא יהודי בהחלט מספיק לכך.

הבעיה היא דווקא מצד הציבור הישראלי הגזעני, ששכח את זה, ומעוניין להגן על "טוהר הגזע" בשוביניסטיות דוחה. ועל פי ההגנה שמעמיד אבי שמחון, גם הוא בהם. לאחר פרסום הדברים, ד"ר אבי שמחון הגן על עצמו כך:
דברי לא הובנו כהלכה. דיברתי על אנשים שמוגדרים כחסרי דת, אני לא מערער על היהדות של עולי ברית המועצות.
הבנתם? הוא דיבר כנגד חסרי דת, אז זה בסדר. היטלר, כידוע, בכלל לא שרף חסרי דת שסבם היה יהודי.

דבריו של אבי שמחון בעייתיים לא בגלל מה שנאמר בהם במפורש, אלא בגלל הטון הגזעני ששולל את הלגיטימיות של כל מי שלא יהודי בדתו. כמו רוב הציבור, הוא שכח את מטרת הציונות. המטרה מעולם לא הייתה לבנות פה מדינת הלכה, או אפילו מדינה שרק יהודים בדתם או תרבותם יהיו חברים בה. המטרה הייתה לבנות מדינה שהיהודים בה הם רוב שולט, כדי שהאנטישמיות לא תוכל להרים בה ראש. "יהודים" בכל מובן, ובעיקר - בכל מובן שבו הם עלולים להירדף על שום יהדותם.

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

גזענות וקריאה לרצח בדת היהדות

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין.  ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש".

בזמנים קשים אלו, שבהם הגזענות היהודית גואה, חשבתי לנכון להביא את המאמר הזה של ליאור הלפרין, שמדגים יפה מאוד את הגזענות שביהדות. יש שיגידו שהמקורות שהוא מביא אינם מייצגים, אך אני סבור שהוא מראה יפה שהם כן מייצגים קשת רחבה ומכובדת הן אמסורת ההלכתית הרבנית והן את בטקסט המכונן, התנ"ך.

========================================================================

יום השואה הוא יום עצוב בו רואים מה האדם מסוגל לעשות כשנותנים לו להאמין בתורות גזעניות שאינן מגובות מדעית, כמו תורת הגזע או היהדות.

כן, כן. היהדות. כשידיד שלי אמר את המשפט הנ"ל בשרשור יום השואה בפורום אתאיזם מייד קפצו המגיבים:

"אני לא מאמינה שאתה משווה  תורת הגזע ליהדות!!!" אמרה אחת הגולשות. "הדת היהודית לא מעודדת לרצוח אנשים או להגדיר מי נחות ומי גזע עליון. עד כמה שזכור לי בפעם האחרונה שפתחתי תנ"ך היה כתוב בעשרת הדברות 'לא תרצח'. איך אתה יכול להשוות בין דת לתורת הגזע?! תורת הגזע זו המצאה מזעזעת שפגעה באנושות כולה. היהדות לא פגעה באף אחד וגם לא מתיימרת לפגוע באדם כלשהו."

אני נשבע שאלו המילים המדויקות בהם השתמשה. את תגובתי לה, ריכזתי במאמר הזה. מי ייתן ובעזרתו יראו יותר אנשים את האתנוצנטריות האיומה שהיהדות שופעת בה, ולא יתבלבלו למראה הכפיים הפרושות לרווחה של המחזירים לתשובה, המבטיחים דת של טוב לב, רחמנות ואהבה.

"הדת היהודית לא מעודדת לרצוח אנשים או להגדירמי נחות ומי גזע עליון"? חזרתי וציטטתי את השורה החשובה מדבריה. "היהדות לא פגעה באף אחד וגם לא מתיימרת לפגוע באדם כלשהו"?

ההלכה היהודית רואה גויים כבהמות וכמי שבכלל אינם בגדר בני אדם. תחליפו את המילה "ישראל" בציטוטים הבאים בצמד המילים "הגזע הארי", ואת המילה "גויים" תחליפי בביטוי "כל מי שאינו ארי", ותראו כמה הדבר חמור.

הראב"ד בהשגותיו על דרי הרמב"ם בהלכות טומאה פב' הלכה י':  "גוים הם כבהמות, ואין מטמאין ואין מיטמאין, 'עם הדומה לחמור', 'הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח, והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו".

רשב"י בבבא מציעא קי"ד ע"ב: "נאמר "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם" (יחזקאל ל"ד, ל"א) - אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם".

המהר"ל בפירושו לאבות פרק ג' מיז': "ואף שאמר 'חביב האדם [שנברא בצלם]', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו ז"ל: כי 'אתם קרוים אדם ואין האומות קרוים אדם. שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות."

המהר"ל ספר "גבורות ה'" פרק מד' עמוד קסז': "וכמו שתמצא בעלי חיים והם כמו אמצעי בין האדם ובין שאר בעלי חיים, כמו הקוף... כך יש אדם – ואינו אדם בשלימות. לכך אמר רשב"י: אשר הוא אדם בשלימות, אשר אינו נוטה לחמרי יותר מדאי, הם ישראל."

המהר"ל ב"נצח ישראל" פרק יד' עוד פג': "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל הגוים אשר הם במדרגה החמרית וישראל במדרגת הצורה... כמו שאמרו חז"ל: 'אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם', כאלו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים"

הרמח"ל בספר "דרך ה'", חלק ב' פסוק ד': "ואז נתחלק העולם לשבעים אומות, כל אחת מהן במדריגה ידועה, אבל כולן בבחינת האנושיות בשפלותו, וישראל בבחינת האנושיות בעילויו."

הראי"ה קוק בספר 'אורות ישראל', פרק ה' פסוק י': "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי".

ר' צדוק הכהן מלובלין בספר 'פוקד עקרים' דף יט, טור ג': "וכשיבוא משיח ... גם הם [הגויים] יכירו ויודו שאין קרוי 'אדם' אלא ישראל... אבל מכל מקום, בהתיחסות לישראל גם עתה הם בגדר בהמה."

בעל התניא בספר 'תניא' פרק א' הלכה ב': "דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב... מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל... ונפש שנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש...".

ספר הזוהר, ב'רעיא מהימנא' פרשת פנחס רלח' ב': "ויאמר אלהים נעשה אדם...והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואוקמוה רבנן דלית 'אדם' אלא ישראל, הדא הוא דכתיב: 'ואתן צאני וצאן מרעיתי אדם אתם'. אתם 'אדם' ולא שאר עמין, ובגין דא ישמח ישראל בעושיו".

ראו שההתייחסות לגוי היא כאל תת-אדם לכל דבר ועניין, ולא פעם מתייחסת אליו ההלכה כאל שווה ערך לבהמה. והדבר מוביל בתורו להתייחסות נלוזה ביותר לגוי. כתוב בבראשית ט', ו': "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם", ומאחר ואומות העולם אינם נקראים 'אדם' באמת, הרי שדמם מותר.

כך כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב', הלכה יא': "ישראל שהרג גוי השומר שבע מצוות בני נח אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר: 'וכי יזיד איש על רעהו', ואין צריך לומר שאינו נהרג אם רצח את הגוי שאינו שומר שבע מצוות בני נח. ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נענש בגזר דין מוות, שהעבד כבר קיבל עליו מצוות ונוסף על נחלת ה'".

הקריטריון הברור לעונש מוות לרוצח – קיום מצוות. אם רצח יהודי או עבד, שחייבים במצוות, העונש עליו הוא מוות. אם רצח גוי, אפילו מאמין בתורה ושומר שבע מצוות בני נח (זהו גר תושב), יהא הרוצח פטור מעונש. הגויים אינם בגדר אדם ורק על רציחת 'אדם' במלוא מובן המילה נהרגים בבית דין.

דוגמא אחרת – כיצד ניתן להסביר את העובדה, שיש מן התנאים הסבורים שגזל הגוי מותר מן התורה? איך אפשר להבין שמותר לגזול מאדם אחר? אולם על פי ההבנה, הגוי אינו בגדר אדם, ושנפשו ממקור טמא בדומה לבהמות טמאות, כבר אין מה להתפלא: כשם שאין איסור 'לגזול' מבהמה, כך מותר לגזול מגוי כי ההבדל הוא רק "כמותי" ולא "איכותי" כדברי הרב קוק הנ"ל.

רשב"י, הרמב"ם, הראב"ד, המהר"ל, הרב קוק, ספר הזוהר, ספר התניא - אלו השמות הגדולים ביותר של הדת. ולא רק גזענות ישנה בדת היהדות, כלפי אומות העולם וכלפי מי שאינם מקיימים מצוות. גם קריאה למעשי אלימות ישנה. קריאות מזעזעות לרצח "כופרים" חוזרות ונשמעות מכל פינה. הנה למשל ציטוט מהשולחן ערוך – קודקס ההלכות המקיף והמחייב ביותר, שנמצא בביתו של כל אדם דתי:
שולחן ערוך, יורה דעה סימן קנח סעיף ב': "והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא הורגו. ואם לאו היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם מסלקו[את הסולם] ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים האלו."

לקח את הסולם והסתלק ונתן לאיש לקפוא ולרעוב בתחתית הבאר! אז המצב הרצוי הוא לרצוח את החילוני במקום פומבי בחרב, אבל אם אין לו את היכולת לעשות זאת (כגון שיודע שייאסר וייענש על רצח בכל חברה שהיא פחות פנאטית מזו שלו) הוא צריך עדיין לנסות ולעשות זאת בערמומיות ובתחבולות - זו הרי מצווה!

עדיין לא מבינים שכל הנ"ל הן קריאות לרצח בשם דת היהדות? בבקשה עוד קריאות שכאלו:
רמב"ם, הלכות ממרים פרק ג` הלכה ב`: "והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצווה גדולה והסיר מכשול".

הרב יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק כה`: "והעובד עבודה זרה שאינו רוצה לקיים ז` מצוות בני נח כגר תושב, גופו מותר כפי הסכמת כל הדתות, ואפילו הפילוסופים מתירים דמו ואמרו `הרגו למי שאין לו דת`. וכן תזהיר התורה על עובדי עבודה זרה, `לא תחיה כל נשמה`, ואם גופו מותר כל שכן ממונו כי העובד עבודה זרה ראוי להרגו ולא לחמול עליו".

לא מוצאים את הידיים והרגליים בבליל הכתבים וההלכות? רוצים לדבר על הטקסט המקראי עצמו?
 הנה ‫זמרי בן סלוא, חשקה נפשו באישה מדיינית ובא עליה לעיני בני ישראל. פנחס בן אלעזר לקח רומח ורצח את‬ ‫שניהם ללא דין ומשפט ואף קיבל שכר על כך (במדבר כה', יא'): "וידבר ה' אל משה לאמר, פינחס בן אליעזר בן אהרן השיב‬‫ את חמתי מעל בני ישראל.. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום". נכון שאין ראוי לעשות מעשה שכזה‬ ‫בפרהסיה, אבל עונש מוות? על מה? למי הזיקו אלה? אוי לה לחברה שכך גוזרת על אזרחיה, באכזריות ‬לשמה.

יותר מזה: בעקבות רשעות של אז, בואו וראו מה כתב אך לפני עשורים בודדים הרב הרצוג, מי שהיה רבה הראשי של ישראל, כאשר נשאל על כהן שנשא נכרייה בנישואין אזרחיים והאם כדאי לגיירה. בתוך שהוא דן בעניין כתב‬ ‫כך בשו"ת היכל יצחק אה"ע א' סימן יט: "הרי בנידון דידן זה בפרהסיא וקנאין פוגעים בו דע"י נשואין אזרחים‬ ‫שנישאו בחו"ל הוי בפרהסיא".

למי שלא בקיא בטרמינולוגיה: "קנאין פוגעים בו" פירושו מתן היתר לכל קנאי דתי לעשות משפט לעצמו ולקחת את החוק לידיו, ולפגוע באותו אדם כפי שיראה לנכון. בימינו הנאורים, במדינת חוק, כותב רב ראשי ומזמין מעשה רצח. הנה כך‬ ‫ממש הוא פוסק שגם היום, על פי התורה הרצחנית, שישראל הנושא גויה מותר להורגם ברחוב, סתם כך, בלי משפט, בלי עדים ובלי התראה.‬ רמב"ם, בהלכות סנהדרין, פרק יח' הלכה ו', מגדיר זאת בבירור: "אין בית דין נזקקין להן אלא הקנאים פוגעין בהן וכל שהורגן זכה".
על פי ההלכה ה"אדם" היחיד הוא רק האדם היהודי השומר תורה ומצוות, וכל היתר, כבהמות השדה נידמו וכאשר ישראל תקיפין עליהם - דמם מותר. אתם כנראה לא מכירה את הפן הזה של הדת. אתם מכירים את הדת כפי שהיא מצטיירת במדרשה ובבני עקיבא: כל אותם צדדים עדינים, "לא תרצח", "ואהבת לרעך כמוך".. אך מי הוא העונה להגדרה "רעך", על מי מדבר הפסוק היפה הזה?

כל הכתוב בתורה במצוות שבין אדם לחברו הוא אך ורק לחברו השומר תורה ומצוות. כל מי שאינם בקטגוריה זו (כמו לא-יהודים, אפיקורסים וחילונים שאינם שומרי מצוות וכו') לא חלה עליהם מצוות "ואהבת לרעך". ולא בכדי סיימה התורה את הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך' בצמד המילים 'אני יהוה'. ראו את פסיקת הרמב"ם בהגהות מימוניות, הלכות דעות פרק ו' הלכה ג': "מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל [ולא מן הגויים] כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו, שנאמר 'יראת ה' שנאת רע' ואומר 'הלא משנאיך ה' אשנא' ". ממש כך: מצווה על המאמינים לשנוא! ולא רעדו ידי הרמב"ם כשכתב זאת?

ואם נכנס הלאה לתנ"ך תראו עד כמה ההתגוננות מאחורי הדיבר "לא תרצח" הינו עצוב. לחשוב כך, זה פשוט לשחק את משחק הקופים: לא ראיתי, לא שמעתי, לא מדברים על זה.  נכון היה לכותב עשרת הדיברות לאמץ תחת האמירה "לא תרצח" את התיקון לדיבר שהציע ג'ורג' קרלין המנוח: "תשתדל מאוד שלא לרצוח אף אחד, אלא אם כן הוא מאמין באיש בלתי נראה שונה מזה שאתה מאמין בו".

הקריאה "הטוב בגויים – הרוג. הטוב שבנחשים – רוצץ מוחו" (מכילתא דרשב"י, יד, ז) היא רק אחת מיני רבות. ישנם ציוויים רבים הנוגעים לצורך להרוג ולהשמיד את שבע העמים שסבבו אותנו ולהשמיד את מושא סגידתם.

ראו למשל את שמות כג' כ' :"והביאך אל האמרי והחתי והפרזי והכנעני והחוי והיבוסי והכחדתיו, לא תשתחוה לאלוהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם ושבר תשבר מצבתיהם". את שבע העמים הללו מצווים העברים להרוג עד האחרון: גברים, נשים, זקנים וילדים, ואפילו את בהמותיהם וחיות הבית שלהם. הציווי של "שבר תשבר מצבתיהם" מזכיר באופן מחריד את פיצוץ פסלי הבודהה ע"י הטאליבן באירן בשנת 2007. אפס סובלנות דתית.

לקריאה החוזרת שוב ושוב בתנ"ך שלא לשכן בארץ עובדי עבודה זרה אלא להשמידם, יש את הפן הביצועי בסיפור הלא-כל-כך-סימפטי על 450 נביאי הבעל ו-400 נביאי האשרה שנטבחו בידי הנביא אליהו וקהל תומכיו במלכים א' יח' מ', שם נשחטו באופן טקסי וגופותיהם נערמו לכדי גבעה קטנה. "ואמר אליהו להם תפו את נביאי הבעל, איש אל ימלט מהם. ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם".

מעבר לכך, התנ"ך גם היה ספציפי מאוד לגבי מה יש לעשות לעיר שרוב תושביה נטשו את האמונה באל העברי, והיא נקראת עיר נידחת (דברים יג, יג-יז): לשרוף אותה עד היסוד על כל תושביה ורכושה, לאחר שרצחו את כולם בחרב. גם כאן אין יוצאים מהכלל: גברים, נשים, זקנים, טף וחיות משק. "כי תשמע באחת עריך אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבת שם, לאמור: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את שבי עירם לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם... והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. הכה תכה את ישבי העיר הזו לפי-חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה. ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל ליהוה אלוהיך, והייתה תל עולם לא תיבנה עוד". "רצחו את כולם!" מצווה הדת. האם לדעתכם יש לשרוף עד היסוד את תל אביב?

ובל נשכח את הקריאה התלמודית בפסחים מט' עמוד ב': יש לנחור (נחירה = המתת בע"ח באמצעות דקירה בחפץ חד) את "עם הארץ". "אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו [אפילו] ביום כיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'לשוחטו'. אמר להם: זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה".
לא מדובר כאן אפילו במי שאוחז בדת אחרת אלא סתם אדם מן הישוב, בן לעם היהודי שאינו מתפלל או לובש ציצית. סוטה כב' עמוד א': "איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית וברכותיהם - דברי רבי מאיר. חכמים אומרים: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי יונתן בן יוסף אומר: כל שיש לו בנים ולא מגדלן ללמוד תורה." ומה עשו רע למישהו אותם האנשים? מה מפריע לאותם הפנאטים הקרויים חז"ל שאדם מסוים אינו מניח תפילין, לובש ציצית או קורא קריאת שמע של שחרית? מדוע כה עזה שנאתם כלפי האדם הפשוט מן הישוב עד שהם מתירים את דמו, אפילו ביום כיפורים שחל בשבת (!), והסוגיה מציינת בהומור שחור וזדוני שאין לקרוא לטבח זה בשם "שחיטה" כי על שחיטה צריך לברך?

אז היהדות לא סוברת שמי שאינו חבר בה הינו נחות? תת-אדם? אז היהדות לא קוראת לרצוח בהם? לטבוח בהם? רק כי הם שונים? כי הם אינם שייכים ל"גזע" הנכון? כי אינם מחזיקים באותן הדעות והאמונות?

הדת היא גורם מלבה-שנאה ורצחני שמרעיל את העולם, והיהדות אינה שונה בהיבט הזה. הלוואי והדבר לא היה כך. אך קוראים נכבדים, עליכם להתעורר מהאשליה הצמרירית והחמימה שלא כך הדבר.


"עיר הנידחת". יצירה של הכותב, ליאור הלפרין, על פי הכתוב בדברים יג', יג'-יז'.

שינוי נראה לעין

כל המקורות מהם הבאתי מדברים בעד עצמם, ואין כל דרך לחלוק על כך שזו היא אכן היהדות - אך יש מקום לומר שלא זו היהדות של היום. הדברים הללו כל כך מעוותים ומרושעים שאין כל דרך להמשיך ולאחוז בהם ועדיין לנסות להראות איזושהי חזות של "דת של מוסר וצדק". חוץ מזה שהיום אדם שירצה לצאת למסע הרג בשם ההלכה יצטרך להוציא להורג 8 מתוך כל 10 אנשים במדינה הזו. כשדת היהדות לאט לאט איבדה מכוחה ונמצאו יותר כופרים, אפיקורסים ועמי ארצות נושאי חרב - בלית ברירה - התחולל השינוי.

אז יש כאן בעיה. היום לא יעלה על דעת אנשי הדת להרוג, להשמיד ולאבד את רוב-רובם של היהודים, ומאידך יש הלכה פסוקה וברורה שחייבים לעשות זאת - ונשאלת השאלה בצדק, איך מתמודדים עם זה הרבנים? איך מיישבים את הסתירה בין ההלכה לרוח הזמן?

אני אתן לפניכם את הפתרון שהם מצאו, ולדעתי הוא מוציא אותם באור אפילו יותר גרוע מקודם (אם הדבר בכלל אפשרי):

הפתרון הוא לשנות את ההלכה מבלי לפגוע בה. כלומר, יוצרים חוק העומד ותלוי במציאות משתנה. תשתנה שוב המציאות ורוח הזמן - ויחזרו להרג את הכופרים ומחללי השבת כתביעת ההלכה "הנצחית".
כדי להבהיר היכן השתנתה ההלכה ומה השינוי, אני אצטט את דבריו של החזון אי"ש, יורה דעה, הלכות שחיטה, סימן ב' אות טז': "ונראה דאין דין מורידין [הריגת הכופרים] אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם [ושלל סיבות מומצאות לרצוח בדם קר את כל מי שלא מסכים עם דעותיך ואמונתך]. בזמננו זה שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה [בהריגת כופרים] גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם [בעיני החילונים] כמעשה השחתה ואלימותחס וחלילה [הו לא, חס וחלילה...] וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"

במילים פשוטות אפילו יותר: פעם היה אפשר להרוג כי לכולם היה ברור שאלוהים קיים, היום אי אפשר להרוג כי יש יותר מידי כופרים, אז נשנה את ההלכה ועכשיו במקום להרוג אותם "נקרב אותם בעבותות אהבה" (כלומר - נחזיר אותם בתשובה), וזאת כמובן עד ששוב תהיה מציאות האל עלינו, ונוכל לחדש את הטבח בלי לחשוש מהתוצאות.. אהם.. סליחה, התכוונתי לומר "בלי לחשוש שנגרום בזה דווקא להתרחקות מהדת"...

 החזון א"יש, זה שאמר: "ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר" (חזון אי"ש, אמונה וביטחון, פרק ג' ), הוא מפר ברגל גסה את קביעתו שלו, וכאילו אמר: ההלכה כן משתנה על-פי רוח הזמן. רוח הזמן בדורות הקודמים הייתה "להרוג כופרים" ואילו רוח הזמן בזמננו היא "לאהוב כופרים", עד שרוח הזמן תשתנה שוב... אבל העיקר שההלכה היא "נצחית"...

וזו היא מהותה של הדת, שקובעת בעת ובעונה אחת עקרונות סותרים זה את זה: הנצחיות והארעיות מתמזגים להם בו זמנית מבלי שהאדם הדתי ירגיש אי נוחות, ועובדת היות פרנסי הדת בימנו מתנהגים כחבורה של "היפים" הופכת מיידית את דת הרצח הזו בעיני הציבור לדת של "מוסר, אהבה וחסד".

*  תודה לאתר דעת אמת על המקורות ועל הצפת החומר לעיני הציבור *

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

שלוש הערות בשולי מכתב הרבנים


1.רבנות ממלכתית בוגדת!

אמר הרב יוסף שיינין כי "הגזענות מקורה בתורה". כ-50 רבנים הסכימו עמו, וחתמו על קריאה שלא להשכיר אדמות לערבים. מיד הזדעקו הפייסנים - זו, זו לא היהדות! כך שמעון פרס, החילוני, אמר "איני רואה סתירה בין דמוקרטיה ליהדות", בנימין נתניהו - גם חילוני בפעם אחרונה שבדקתי - אמר שדברים כאלו אסור להגיד "במדינה יהודית ודמוקרטית, שמכבדת את המוסר של מורשת ישראל והתנ"ך".  אבישי ברוורמן (כן, עוד חילוני!) הגדיל לעשות וקבע כי כעובד ציבור הרב חייב לקדם את היהדות של דרכי נועם.

אז זהו, שלא. מדינת ישראל לא השכילה לקבוע את התוכן הדתי וליצור כנסיית מדינה ריקה מתוכן כגון הכנסייה האנגליקנית, שזה עוד איכשהו מסתדר עם מדינה דמוקרטית. במקום זה היא הפקירה את הגדרת הדת הממלכתית בידי הרבנים, ואחר כך זועמת על כך שהם לא מתנהלים איך שהיא רוצה - אם זה בגיור צבאי, ואם זה בהטפה לגזענות. יהדות דרכי הנועם שהפייסנים מדברים עליה היא לא יהדות הרבנים.

2. היהדות היא גזענות - ראיות מתוך ההגנה

אמר הרב יוסף שיינין כי "הגזענות מקורה בתורה". אבל הנה, אמרו הפייסנים - תראו את הדתיים המתונים הללו, שפסקו נגד! אורתודוקסים גם! תראו איך הם משקפים את מוסר מורשת ישראל ההומנית!


רגע, רגע - הסתכלתם בנימוקים שלהם בכלל? הנה הנימוקים התורניים לפסיקה ה"הומניסטית" שיש לאפשר השכרת דירות לערבים:
… איסור לא תחונם הוא אמנם מן התורה, אבל במדינה דמוקרטית אי אפשר להפלות בין אזרח לאזרח. לדברי אריאל, הדבר יגרום לאפליית יהודים בארצות אחרות. … מדינה דמוקרטית לא יכולה לקום ומדינת ישראל לא יכולה להתכונן אם לא תאפשר זכויות למיעוטים כמו ליהודים, ומבחינה זו זה פיקוח נפש לאומי שמדינת ישראל תאפשר לכל תושב לבנות ולקנות כאן בארץ. כך שברמה ההלכתית אנחנו סבורים שהרבנים האלה טעו בפסיקה. שנית, ברמה הציבורית, אנחנו חושבים שצורת ההתנסחות גם אם בטוח שכוונותיהם (של הרבנים החותמים) רצויות, צורת התנסחות כפי שהתנסחה העצומה הזאת בעצם יוצרת תחושה של עוינות לזרים - דבר היוצר חילול השם, גם בארץ וגם בעולם. הוא מסוגל לייצר אנטישמיות".
כלומר מעיקר המוסר, לא להשכיר דירות לערבים. אבל מה לעשות, הגויים המגוחכים האלו עוד עלולים לשנוא אותנו בשל כך שאנו שונאים ערבים, אז עדיף לא לעשות את זה, או לפחות להגיד לעשות את זה בשקט, כך שהגויים (ימח שמם) לא ישימו לב. ממש, שיא ההומניות. אין ספק, היהדות הרבנית אינה גזענית כלל. כלל ועיקר. על מה יש לדבר? ברור כשמש.

3. היהדות היא גזענות - כמו כל דת

אמר הרב יוסף שיינין כי "הגזענות מקורה בתורה". ראוי להזכיר בהקשר זה מחקר שקראתי עליו לאחרונה


החוקרים תשאלו תאומים זהים גנטית באשר לנטיות הגזעניות שלהם בתחומים האתניים (כושים\לבנים, בעיקר), הגזעניים כלליים (יהודים, אירים, ושות'...), והגזעניים הדתיים (קתולים, מורמונים, ושות'). הרעיון הוא שאם התאומים הזהים נוטים להיות גזעניים באותה מידה בכל שלושת סוגי הגזענות, אז כנראה שיש איזה מנגנון כללי שדוחף לגזענות; ואילו אם יש שונות, אז כנראה ששלושת הסוגים של גזענות נובעים ממקורות שונים.


הממצאים הם ש-35% מהנטיות לאפלייה דתית כנגד אנשים מדת אחרת נובעים ממנגנון גזענות כללי. זה המרכיב העיקרי - גזענות דתית היא פשוט גזענות כללית. למעשה, ככל שהסביבה דחפה את האנשים להיות יותר גזעניים דתית כך הם היו פחות גזעניים אתנית, ולהיפך. כלומר, הדת למעשה תיעלה את הנטייה הטבעית לגזענות אתנית לגזענות דתית במקום זאת.


4. הבונוס: למה אתאיסטים צוחקים על דתיים מתונים


אמר הרב יוסף שיינין כי "הגזענות מקורה בתורה". אך דתיים מתונים קוראים - זו לא יהדות! בהפגנה האחרונה בה השתתפתי אמר אחד מהם שבהלכה אפשר לקרוא הכל - אבל יש דברים שאסור לקרוא בה. רבנים מצטטים ציטוטים נבחרים בהגנה על היהדות - ומתעלמים כמובן מכל הציטוטים האחרים, שמי שיעיין בנושא יימצא שמהווים את עיקר ורוח הדברים.


הדתיים הקיצוניים אולי מחליאים אבל הם לפחות מנסים להאמין באל שמתיישב עם כלל דברי הקודש והמסורת היהודית. כשעובדיה יוסף אומר שאלוהים מעניש אותנו על חילול שבת, זה לא בדיוק סותר להתנהגות האל בזמן השופטים (המיתולוגית) - בהנחה שתקציב הכיבושים הזרים והניסים שלו ירד במקצת. המתונים אפילו לא מנסים. הם עוצמים את העיניים מלראות ואת השכל מלחשוב. כך מעז יוני כהן-אידוב לכתוב בעת ובעונה אחת שהאל הוא טוב, שהוא לא יעניש ככה אנשים על חטאים של אחרים (זה שהוא לא מתערב, מסתבר, פותר אותו מאחריות - עכשיו אני מבין למה ישי התחבא בבית בשבת!), שהוא האל היהודי (אתם יודעים, זה שכתוב עליו בתנ"ך שהעניש אנשים על חטאים של אחרים, למשל את ילדי מצרים הבכורים שרצח רק כי הוא עצמו הקשה את לב פרעה.. רגע, אבל הרגע אמרנו שהוא לא עושה את זה, לא?)...  מדהים.

אפשר למצוא כל דבר אם מחפשים ביהדות - יש מספיק ממנה, לאורך אלפי שנים, כך שניתן להצדיק כל עמדה. אבל לא ניתן לקחת את כלל המסורת הזו, את כלל כתבי הקודש ופרשנותם, ברצינות ולהגיע לעמדה השונה בהרבה מהעמדה הרבנית. הדת היהודית מראשיתה היא דת גזענית, דת אתנית של שבט "נבחר" שמצווה להרוג את השבטים האחרים ולקחת מהם את האדמות בכוח; לא ניתן לרבע את המעגל, ולא ניתן לספק פרשנות שמייחסת לאלוהים טוב מחד ומשייכת אותו למסורות כאלו מאידך.

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

"יש אלוהים?" חלק 5: שורשי הדת


הרב עובדיה יודע מה גורם לשריפות: חילול שבת. וגם יש פתרון: ארגנו תפילה המונית בכותל, הישיבות מגבירות את לימוד התורה, וכן הלאה. אלו כמובן רעיונות על הסיבתיות בעולם שתורמים לחיזוק ושימור הדת, אך לא למניעת שריפות וכיבוין. וזה הנושא שדוקינס עוסק בו בפרק 5: הוא מנסה להסביר איך יכול להיות שהדת, שכוללת כל כך הרבה מחשבות טועות ובזבוז אנרגיה לא יעיל, קיימת בכלל. והמסקנה שלו היא בדיוק שהיא מכלול של רעיונות שמקדמים את עצמם, על ידי ניצול יכולות מנטליות שלנו (כגון הבנת סיבתיות, כוונה, וכן הלאה) שדווקא מאוד שימושיות ככלל.


"יש אלוהים?" חלק 5: שורשי הדת

[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

פרק 5 הוא פרק מעניין, בו דוקינס מעלה השערות לגבי הסיבות האבולוציוניות לתופעה הדתית לסוגיה. דוקינס דוחה בצדק הסברים רבים לדת כלא מספקים מכיוון שהם לא מסבירים מדוע טבע האדם הוא כזה. כך למשל לגבי "הדת מנחמת", דוקינס מצטט את סטיבן פינקר: "היא רק מעלה את השאלה מדוע מתפתח מוח שמוצא נחמה באמונות שהוא יכול לראות בבירור שהן שקריות". במקום זאת, מציע דוקינס שני הסברים עיקריים לדת.


הסבר אחד הוא הברירה הקבוצתית - קבוצות שבהן הדת שולטת יהיו מאוחדות יותר, אנשים יקריבו בהן יותר את עצמם למען שאר הקבוצה, וכן הלאה - ולכן, יהיה להן יתרון על קבוצות לא-דתיות, ולכן גם יתפתחו מוחות אנושיים שנוטים לקבל את הדת. דוקינס עצמו לא נוטה לקבל את הברירה הקבוצתית - נראה שהיא פגיעה מאוד ל"טפילים" חברתיים, ולכן שההסבר לכך שהטפילים לא הורסים את החברה חייב להתבסס על ברירה אישית, לא קבוצתית.

ההסבר השני שדוקינס מעלה הוא שהדת מצליחה כתוצאת לוואי למאפיינים, ככלל מועילים מאוד, בפסיכולוגיה שלנו. כך למשל הנטייה של ילדים לקבל ללא סייג את מה שמלמדים אותם הוריהם מביאה לשימור האמונות הדתיות, הנטייה של בני אדם לראות כוונה בדברים (שככלל היא כמובן שימושית מאוד לניתוח התנהגות בעלי חיים ובני אדם) יכולה לפעול פעילות-יתר וכך לייחס כוונה לכל דבר (ומכאן הדרך קצרה למחשבות על אלוהים), וכן הלאה. 

חלק גדול מהפרק מודגש לממטיקה - דוקינס מסביר מדוע רעיונות הם, במובן מסוים, כמו גנים - הם מועברים מדור לדור, עם שינויים, ונתונים ללחצים שמשפיעים על השרידה שלהם, כגון ההשפעה של רעיונות אחרים. כך למשל הרעיון ש"כופרים, מנאצי שם שמיים ומשומדים יש להרוג" הוא רעיון "שמן הסתם עשוי להיות [לו] ערך הישרדותי [גבוה]", כחלק ממערך רעיונות דתיים. דוקינס מסביר היטב את הממטיקה, ואיך היא משתלבת בהסבר של הדת כתוצאת לוואי.

זהו פרק מעניין, אבל לא מספק. דוקינס מדבר על הרבה דברים מעניינים במהלך הפרק, כגון פולחן המטען והרעיון של "ממפלקס" או קרטלים של גנים. אבל באשר לנושא העיקרי, לא ניתן אלא להעלות השערות. ההשערות של דוקינס מעניינות, אבל הן אינן מוכחות (והוא לא מתיימר לומר אחרת). מבחינת הטיעון הכללי שהדת הנה אשליה, פרק זה יכול רק להיחשב כמין טיעון למען טבעיות הדת - הדת איננה מסתורית מכדי שיהיה לה הסבר טבעי, כגון אלו שדוקינס מעלה, גם אם איננו יודעים כרגע מהו ההסבר הטבעי הנכון לה (מה שלא ממש מפתיע - יש הרבה מאוד דברים שאנחנו לא יודעים...).

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

מעין הגנה על אלי ישי

כולם קוראים לאלי ישי להתפטר. כך קורא חבר הכנסת אילן גילאון (מרץ), וגם ניצן הורוביץ (מרץ). באוצר מאשימים אותו במחדל,  אלוף בן גורס שעל אלי ישי (שר הפנים) ושמעון רומח (ניצב הכבאות וההצלה) להתפטר, ואפילו "גורמים בש"ס" קוראים לו "לקחת אחריות".

אבל, אני - אני חייב להודות שהאשם העיקרי כאן איננו אלי ישי. כפי שיוסי גורביץ אומר, "אלי ישי הוא עקרב. הוא מתנהג בהתאם לטבעו". נכון, לישי היה את היכולת ללחוץ על הממשלה לדאוג לתקציב כבאות ראוי, וזה שהוא לא עשה את זה מלמד על סדר העדיפויות שלו. אבל הוא לא נבחר כדי לקדם את שירותי הכבאות, אלא כדי לקדם את "דעת תורה", את החרדים ואת העוני והמסורתיות בציבור המזרחי שנותנים למפלגה שלו כוח.

כפי שנדב פרץ אמר, "למרות שהתפטרות של אלי ישי תהיה בהחלט מאורע משמח, צריך לזכור: ההזנחה של מכבי האש היא סיפור של עשרים שנה". וכפי שאריה עמיחי אמר,
אין לי כל כוונה להגן על אלי ישי. האיש עומד בראש מפלגה שפונה למגזר מיעוט על בסיס אמונה ומוצא, ואלה הן שתי סיבות שהיו אמורות להספיק כדי לפסול את ההתמודדות שלה במדינה דמוקרטית. אין לי כל כוונה לטעון שהמנהיגים שלנו בעלי-יכולות גבוהות יותר מאלו הקוראים לפיטורים כאלה ואחרים. אבל עד שלמישהו תהיה דרך מתוחכמת יותר שתבטיח שרק אנשי-מקצוע מוכשרים ביותר יגיעו לעמדות-הכרעה, אנחנו נמצאים במצב שבו כל ארבע שנים אנחנו בוחרים בקבוצה של אנשים שמרעים עם המדינה בצורה זו או אחרת. קצת נאיבי לקרוא להתפטרות של מי מהם כל פעם שפירות הביאושים של השיטה גלויים לעין. 
אוסיף רק דבר אחד - כל מי שלא מאשים את ישי מאשים את האוצר, אבל האשם האמתי הוא לא האוצר אלא הציבור. הסיבה שאלי ישי לא דאג לכבאות לא הייתה בגלל האוצר, אלא בגלל שהציבור שלו הרבה יותר מודאג מהגנה על התנחלויות. לכן על זה הוא מאיים להפיל את הקואליציה, אבל לא על נושאי פנים. הציבור הישראלי כבר עשורים מצביע על נושאי חוץ, אז שלא יבוא עכשיו בטענות שהמדינה מתפרקת. בטח שהיא מתפרקת - לאף פוליטיקאי אין אינטרס לשמור עליה. כולם כל כך עסוקים בנושאי חוץ, שהם לא שמים לב שהמדינה מתפוררת לה בינתיים - הכבאות זה רק קצה הקרחון, הרקב האמתי נמצא במערכות החינוך המבודרות שמחנכות דור חדש לא-דמוקרטי. זה מה שיפיל את המדינה כמדינה דמוקרטית - זו הסכנה האמתית. ויש בדרך עוד הרבה מוסדות רקובים אחרים - החל ממערכות המשפט והמשטרה, שגם הן עובדות ללא כוח אדם ותקציבים ראויים, וכלה בשירותי הרווחה, התחבורה הציבורית, הבריאות... הכל מתפרק, ולא בכדי.

בדמוקרטיה, העם מקבל בדיוק את השלטון שהוא ראוי לו.

יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

חג החנוכה המשתנה

כמו בכל חנוכה הבא עלינו לשמחה, ראוי להזכיר את סדרת הכתבות של דר. יחיעם שורק, "הכהונה כפי שלא היכרתם", שמספרת את הסיפור האמתי שמאחורי מרד וממלכת החשמונאים. אבל חשוב גם לזכור שחנוכה הוא בראש ובראשונה, כמו כל החגים, תירוץ - תירוץ לעשות כיף, להיפגש עם המשפחה, וכן הלאה. הדת מספחת לעצמה את המנהגים המהנים, מפרשת אותם מחדש בלבוש דתי אורתודוקסי וחסוד, ובכך רק מפחיתה את שמחת החג. קל לזכור שהסופגנייה אינה אלא אוכל טעים, ולא קשה לזכור שהסביבון אינו אלא כלי למשחקי הימורים, אבל גם שאר מנהגי החג אינם בעיקרם אלא מנהגים חילוניים או פאגאניים שהיהדות אימצה. הנה למשל דותן ברום, על משמעות החנוכה כחג האורות,

אם נביט לעֹמק, אל מרכזו של חג, זה שמעבר לכל שכבות הדורות, נגלה שנקודת הראשית שלו כמעט תמיד היא יחסי האדם והטבע. חגי ישראל, ביסודם, הם פירושו של העברי הקדום את העולם, ונסיונה של קהילה להשפיע על העולם הסובב אותה.

כך גם חג האורים. הימים הם ימי סוף כסלו. קור נושב על העולם וחֹשך על פני תהום. הימים הולכים ומתקצרים, וגם הירח פוחת והולך. דומה שהאפלה תכבה את האור בקרוב, שהלילה יבלע בלועו השָחֹר את אור היום. פחד אוחז בעברי הקדום המביט בשמים המתכהים מוקדם יותר בכל ערב. ומה אם יעלם האור לגמרי? מה אם לא ישוב יותר? האפלה מאימת לזעזע את מוסדות תרבות האדם (ולא לשווא הטיל אלהינו חשכה על המצרים במצרים). בפני האדם נותרו שתי ברירות – הראשונה, להכנע לחשך. השניה – להדליק אור בעולם. העברים, כמו מרבית עמי העולם, בוחרים בברירה השניה. וכך, מדליק העברי הקדום נר בערב כ"ה בכסלו ומקווה להאיר תבל ומלואה. בערב הבא, משגִּלָּה שהאור ממשיך ומתמעט, הוא מדליק שני נרות, וכך הלאה, הוא מוסיף עוד ועוד אור מדי ערב עד שהדליק שמונה נרות בערב א' בטבת. באותו ערב קורה הקסם – זהו הרגע הגורלי בו הדליק האדם די אור ועלה בידו לסובב גלגליו של עולם. הירח מתחיל להתמלא. הימים מתחילים להתארך. שב האור.

הימים חולפים והמנהג משתרש. בכל שנה באותו התאריך מדליקים העברים (ולימים – היהודים) את נרותיהם. כשמועד חדש בא לעולם – חגיגת מסיק הזיתים, הוא נטמע בחג האורים (התאריך קרוב מספיק והתמה של חגיגת הפקת שמן הזית, המספק בסיס למנורות השמן, נטמעת בתמה של השבת האור). דור הולך ודור בא וכל דור מוסיף מפירושיו ומספוריו – נס פך השמן וההצלה האלהית בגולה, מרד המכבים והתחיה הלאומית בימי הציונות.

הפירושים משתנים. הספורים מתחלפים. דור דור וחנוכה שלו. 
ראוי ועדיף, לדעתי, לחגוג את החג בעיקר כסיבה למסיבה. אין לחגוג אותו כחג המשיב את האור, כפי שדותן ברום מרמז, שהרי אין אנו משפיעים על אורך ימי השנה בנרותינו; וגם לא לחגוג את טבח המכבים במתייוונים השפויים יותר, כמנהג הקנאים בימנו. אבל בכך לא מסתכם החג, רחוק מכך. ניתן לחגוג את הצלחת העצמאות הלאומית העתיקה, או את המחזור הטבעי של התארכות והתקצרות הימים, אם רוצים. או את השמן והחקלאות הכרוכה בו. חנוכה היא, בעצם, פשוט התגבשות של סיבות שונות למסיבה ולחגיגות, ביחד עם מנהגים שונים לחגוג, לשמוח, ולהיפגש וליהנות עם המשפחה - האדם המשכיל בן ימנו משוחרר מן עיוותי העבר, ויכול לחגוג את המסורת הזו רק כמסורת, מתוך ראייה ברורה של שזירת המיתוסים, ותוך דחייה של הפרשנויות והחגיגות המעוותות מוסרית ועובדתית.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

יהודית ולא דמוקרטית

מדינת ישראל, כך יודעים כולם, היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל מה זה אומר, בעצם, ואיפה זה נקבע? ובכן, זה לא נקבע בהכרזת העצמאות - מדינת ישראל יוסדה כ"מדינה יהודית בארץ ישראל". היו הבטחות על שוויון זכויות, חופש דת, וכן הלאה - אבל המילה "דמוקרטיה" אינה מוזכרת.

המדינה הוכרה כ"יהודית ודמוקרטית" רק ב-1985, בחוק יסוד הכנסת. חוק זה נחקק כדי לזרוק החוצה את מפלגת כ"ך שרצתה לכונן מדינת הלכה, יהודית ולא דמוקרטית. החוק (בגרסתו העכשווית) קובע כי
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

בכך הפכה ישראל מדמוקרטיה לציונוקרטיה - שכן שום מדינה ששוללת מראש אידיאולוגיות דמוקרטיות שאינן מתאימות לאידאולוגיה השולטת, אינה יכלה להיחשב דמוקרטיה. ניתן, על פי דוקטרינת "הדמוקרטיה המתגוננת", לפסול מפלגות גזעיות ו/או שקוראות לביטול הדמוקרטיה, כגון כ"ך, ועדיין להיות דמוקרטיה. אבל לא ניתן לפסול דרכי פעולה דמוקרטיות לעילא, כגון הניסיון (בדרכים דמוקרטיות) לשכנע את אזרחי ישראל לתמוך במדינה דו-לאומית - ועדיין להיקרא דמוקרטיה.

המדרון של הציונוקרטיה מהווה דרך חלקלקה לפשיזם. אם הדמוקרטיה הישראלית מותנת בהיותה יהודית, הרי שהצעד הבא המתבקש הוא הגבלת חופש ההתארגנות לקידום מטרות שכנגד האידאולוגיה השולטת, הציונות. וכך אנחנו מגיעים להצעת החוק החדשה שמעלה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), שעל פיה יאסרו גם הקמת עמותות  או חברות "המסכנות את אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה". הצעד הבא, כמובן, יהיה גם לאסור על לימודים השוללים את יהדות המדינה, על דיבור בציבור (כגון בבלוגים) נגד אופייה היהודי, ולבסוף אפילו על מחשבות אנטי-ציוניות כשלעצמן. זהו המדרון הפשיסטי, המשליט את הדוגמה הלאומית על החברה והמדע במקום לאפשר לה לדבר זכות עצמה ולהתקיים (כפי שעושה הציונות כבר מעל שישים שנה) בצורה דמוקרטית.

אם, קוראי המועטים, אינכם רואים את הסכנה שבקביעה אנטי-דמוקרטית של האופי היהודי של המדינה, עצרו וחישבו - מה זה בעצם כולל? אורי אריאל רוצה למנוע, למשל, את קיומה של עמותה "שתכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם" - כי כנראה שהמרת דת מהווה איום על אופיה היהודי של המדינה. כנראה שהיהדות של אדם נמדדת רק בדת שלו. חבל שמר אריאל לא יכול היה להסביר את זה להיטלר - זה היה מציל מספר גדול של אנשים בשואה, שהנאצים משום מה חשבו שהם יהודים למרות שהיו אתאיסטים או בני דתות אחרות.

וחישבו הלאה - מהי אותה היהדות שהמדינה חייבת להגן עליה? הרי היא היהדות האורתודוקסית הממלכתית, הנשלטת על ידי החרדים. ואם תצלח הצעת החוק המפלצתית הזו, הרי שגם זו תפוצל שוב ושוב ליהדות "אמיתית" וכזו שיש לדכאה. על כך כבר נכתב
בהתחלה הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי יהודי.
אז הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי קומוניסט.
אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.
ואז הם באו לקחת אותי, ולא נשאר עוד איש, שיוכל להרים את קולו למעני.
(השיר מיוחס למרטין נימלר, כומר נוצרי, ונכתב כנגד הנאצים)
הפשיזם לעולם אינו צומח מאיום אמיתי על האומה - הוא אינו תגובה רציונלית לסכנה, אלא עווית לא-רציונלית הרסנית. יש במדינת ישראל עדיין רוב ציוני גדול, ואין צורך לעגן את יהדותה בחוק. האיום הגדול על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא דווקא שהיהדות בה תשמיד את הדמוקרטיות שבה, והצעת החוק הפשיסטית הזו היא חלק מאיום זה.

 (ותודה ליוסי גורביץ)

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

יום הפילוסופיה

היום הוא יום הפילוסופיה הבינלאומי. לא, לא מדובר ביוזמה של קבוצת פייסבוק הזויה, אלא בחג בינלאומי שנקבע על ידי האו"ם וחל בכל שנה, מ-2002. השנה הטקס העיקרי מתקיים בפאריס, לאחר שבוטל הטקס באיראן לאור שלל, אהם, בעיות קטנות - כגון העובדה שאיראן לא בדיוק מקדמת חופש מחשבה פילוסופי, ששר המדע שלה אסר על לימודי מדע ופילוסופיה עד שאלו "ייבדקו", ושראש המכון הלאומי האיראני לפילוסופיה הוא מינוי פוליטי שביתו נשואה למנהיג העליון של איראן, האייטולה עלי חמינאי. שלא לציין את המעצרים והגירושים של אקדמאים איראנים לאחר הבחירות המזויפות האחרונות, והרדיפה של האופוזיציה וחופש הדיבור בכלל במדינה.

אבל הפילוסופיה בצרות לא רק באיראן. בכל העולם המערבי התקציבים קטנים ומחלקות נסגרות, וגם בישראל לא ממש קשה לשמוע קולות המקטרים על התשלומים לפרופסורים השמאלנים ונענשים "מעשיים" שלא רואים טעם בתקצוב נאות של האקדמיה. יש אפילו אגודות סטודנטים שמשוות את לימודי האקדמיה ללימודי תורה - כנראה שלימודי חכמת כל העולם כולו צריכים לקבל תשלום זהה לשינון "חכמת" היהודים האורתודקוסית.

אז אני אקדיש את הרשומה הזו להגנה על הפילוסופיה, אבל לא במילים שלי. אני פשוט אצטט, וראשית ציטוט של הכתב אדוראד הרקורט, מהמגזין פרוספקט:

אבל למצוא את המילים שבהן ניתן לעשות את זה זו לא משימה קלה, חלקית בשל עצם הרעיון של מה זה שמשהו יהיה בעל ערך - כפי שלימוד מדעי הרוח הוא בבירור - "בפני עצמו". רוב הזמן כאשר אנו מסבירים מדוע משהו ראוי להיעשות, אנו מצביעים על תוצאה נוספת: זה טוב בגלל שזה עושה אותך בריא, נאמר, או בגלל שזה מקדם צמיחה כלכלית. כמובן שאנו רשאים לשאול "ומה כל כך טוב בזה", אבל ההסברים בעלי כוח השכנוע לכך מצביעים בתורם על תופעות נוספות שעליהם אנשים לא טורחים לשאול את השאלה הזו - בחכמה (כמו במקרה של בריאות) או שלא כל כך בחכמה (כמו במקרה של צמיחה כלכלית). אבל, זה שמשהו הוא טוב כשלעצמו משמעותו שהסברים מסוג זה אינם במקום.

אבל למרות שהפילוסופיה היא טובה כשלעצמה, היא טובה גם למטרות אחרות. הנה ציטוט מעט ארוך יותר, של ראסל, מהספר שאני שוקד על תרגומו לספריה הבהירה (בזמן המועט שיש לי), "קושיות פילוסופיות" או "בעיות בפילוסופיה" (עוד לא החלטתי איך לתרגם את השם):

ישנן שאלות רבות - וביניהן בעלות המשמעות הרבה ביותר לחיינו הרוחניים - שחייבות, עד כמה שאנו יכולים לראות, להישאר בלתי פתירות עבור השכל האנושי אלא אם כוחותיו יהפכו למשהו מסוג שונה למדי ממה שהם היום. האם יש ביקום איזו אחדות של תכנית או מטרה, או האם הוא צירוף ממוזל של אטומים? האם תודעה היא חלק קבוע ביקום, מה שמעניק תקווה לגידול בלתי מוגבל בחכמה, או שהיא תאונה חולפת על כוכב לכת קטן שעליו החיים חייבים בסופו של דבר להיהפך להיות בלתי אפשריים? האם לטוב ורוע יש חשיבות ליקום או רק לאדם? שאלות שכאלו שואלת הפילוסופיה, ופילוסופים שונים נותנים תשובות שונות. אבל נראה כי בין אם ניתן למצוא את התשובות בדרך אחרת או לא, התשובות שמספקת הפילוסופיה אינן נכונות באופן מופתי. אולם, קטנה ככל שתהיה התקווה למצוא תשובה, זהו חלק מהעסק של הפילוסופיה להמשיך בשקילת שאלות כאלו, לעלות בנו מודעות לחשיבותן, לבדוק את כל הגישות אליהן, ולקיים בחיים את אותו עניין ספקני ביקום שנוטה לכמול כשאנו מגבילים את עצמנו לידע המבורר בוודאות. 

… כך, אם לסכם את דיוננו בערך הפילוסופיה: יש ללמוד פילוסופיה, לא לשם איזה תשובות מוחלטות לשאלותיה שכן לא ניתן לדעת, ככלל, שהתשובות לשאלות אלו נכונות, אלא למען השאלות עצמן; בגלל ששאלות אלו מגדילות את הבנותינו באשר למה אפשרי, מעשירות את הדמיון האינטלקטואלי שלנו וגורעות מהביטחון הדוגמטי שסוגר את השכל מפני השערות; אבל מעל לכל בגלל שבשל גדולת היקום שהפילוסופיה מהרהרת בה, השכל גם נעשה גדול, ונהפך למסוגל לאיחוד הזה עם היקום שמהווה את הטוב הגדול ביותר שלו.

אני לא לחלוטין מסכים עם ראסל, אבל ביום זה חשבתי שמן הראוי לחלוק לאו דווקא את דעתי, אלא את זו של פילוסוף גדול ומודרני (יחסית). יש נימוקים נוספים לערך הפילוסופיה בפרט ומדעי הרוח ככלל, ולצורך והזכות של תמיכה של המדינה בהם (שזה נושא אחר) - אבל רשומה זו ארוכה מספיק גם ככה.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

אני נגד בוזגלו

ד"ר מאיר בוזגלו נשא אתמול הרצאה בשם "כשהרמב"ם פגש את איינשטיין" באוניברסיטה העברית. זוהי ללא ספק האפולוגטיקה המרשימה ביותר שנתקלתי בה לאחרונה - אך היא עדיין שטויות. מדהים שפילוסופים בני זמננו עדיין תקועים במטפיזיקה העקרה של ימי הביניים. בכול, אופן - כדאי להקשיב בכל זאת להרצאה, יש בה הרבה טעם גם אם היא שגויה מיסודה.























מאיר בוזגלו בהחלט לא בור וקשה להלין על החוסר בנימוקים בהרצאה כה קצרה, אבל יש מספר נקודות שראוי לעמוד עליהן בכל זאת.

הנקודה העיקרית של ההרצאה היא שעולם אחר הוא אפשרי מכיוון שאנו מוצאים כי בחוקי הטבע אין סימטריה מושלמת - בפרט, קיימת שבירה של הסימטריה לשיקוף. אלא שאין קשר של ממש בין מושג האפשרות לבין מה שמוצאים חוקי הפיזיקה.

כפי שבוזגלו אומר, יש מובנים שונים למושג האפשרות. מה שהממצאים הפיזיקליים מראים זה את האפשרויות הפיזיקליות - מהם סוגי הדברים שמתרחשים בטבע. אבל מושג האפשרות הרלוונטי כאן אינו אפשרות פיזיקלית, אלא אפשרות מטפיזית.  בניגוד להגדרתו של בוזגלו, מושג זה אינו קשור להפרת חוקי הפיזיקה. יהיו אשר יהיו חוקי הפיזיקה, האפשרות המטפיזית תישאר בעינה. זאת מכיוון שאין היא אלא מושג עמום של פילוסופים, המדמיינים בלבם כי הקיים יכול היה להיות אחרת. ביסודו של דבר, המושג "אפשרות מטפיזית" מייצג את ההכרה בכך שאין בידנו שום הבנה מדוע העולם שאנו מוצאים הוא כפי שאנו מוצאים אותו, ולא אחרת. לכן, עולם אחר הוא אפשרי מטפיזית ללא קשר לעובדה שיש שבירת סימטריה, או לכל ממצא פיזיקלי כלשהו.

עולמות אפשריים מטפיזית כוללים, למשל, עולם שבו מסת האלקטרון שונה. בוזגלו טוען נגד אפשרות זו מכיוון שאז זה לא יהיה "אלקטרון" - אך אין בטיעונו דבר מלבד בלבול מושגים. השאלה הנשאלת היא האם ייתכן עולם שונה, ובוודאי שהדברים שם יהיו שונים במידת מה; ועדיין יהיה בעולם הנ"ל דבר בעל תכונות כאלו שנוכל לקרוא לו "אלקטרון בעל מסה שונה". עולמות אפשריים גם כוללים עולמות שבהם אין חוקי טבע אחידים כלל. או עולמות שבהם יש חוקי טבע אתנוצנטריים. הכל הולך - במובן שאין לנו שום הסבר טוב מדוע העולם שקיים למעשה אינו כזה.

הנקודה השנייה בחשיבותה היא בהבנת השאלה שסביבה נסוב הדיון, "האם לאלוהים הייתה אפשרות בחירה בבוראו את העולם?". שאלה זו משמעותית מדעית רק בפירוש של - האם יש רק תורה אחת, פשוטה ביותר וללא קבועים הנקבעים על ידי הניסיון, שתיתן את התצפיות הניסיוניות כולן? שבירת הסימטריה אומרת לכאורה שיש שתי תורות - העולם שלנו, ועולם המראה שלו - שנותנות את אותן התצפיות, ולכן יש מספר תורות "נכונות ביותר". לכן בוזגלו אומר שתצפית זו עונה בשלילה לשאלתו של איינשטיין - אין תאוריה אחת.

יש להעיר שאין בידנו אתו התורה הסופית, ובהחלט ייתכן שבה תהיה סימטריה. וגם שיש סיבות אחרות להאמין שיהיה ריבוי תאוריות לא-סופיות. אבל יש היבט חשוב יותר לעצם ההרצאה.

השאלה הפילוסופית "האם המציאות יכולה להיות אחרת" אינה זהה לשאלה המדעית "האם יש תאוריה אחת פשוטה-ביותר ללא קבועים שערכם נקבע ניסיונית שמתארת את כל התופעות", וזו אינה זהה לשאלה התאולוגית "האם אלוהים היה יכול לברוא את העולם אחרת" - אלו שאלות שונות. בכך שהוא מזהה ביניהן, בוזגלו מכניס בלבול למחשבה. על השאלה המדעית ניתן לענות בעיקרון, כנראה, מדעית - זהו למעשה הטיעון של בוזגלו. על השאלה הפילוסופית ניתן לענות על ידי ניסוח זהיר וברור של למה אנחנו מתכוונים ב"יכולה להיות אחרת" - ומובנים שונים יזכו לתשובות שונות, אם נצליח בכלל לספק תשובות לכולם. שבירת הסימטריה לא רלוונטית כאן כלל. השאלה התאולוגית היא שאלה על האל הבורא כפעולה סיבתית, שאלה שראוי לזרוק לפח ההיסטוריה ביחד עם השאלות על מידת כוחו של זאוס או גודלן של הכנפיים של פיות הגן. תשובה אליה יכולה להינתן, בעולם דמיוני שבו יש אלוהים, על ידי חקירת טבעו של האל - לא על ידי חקירת חוקי הטבע, ולא על ידי חקירת מושג ה"אפשרות" (לפחות, לא באופן מהותי - ברור שצריך להבין על מה מדברים, אבל זו לא השאלה התאולוגית). נראה שהבלבול נועד בעיקר להעניק משמעות לשאלה התאולוגית, אבל זו אחיזת עיניים - יש טעם בשאלות האחרות, לא בשאלה הדתית.

נקודה נוספת, היא האתאיזם של איינשטיין. בוזגלו מצליח בעת ובעונה אחת גם להגיד שאיינשטיין לא האמין באל של הדת וגם להגיד שהוא לא היה אתאיסט. הישג מרשים.

אתאיזם הוא תמיד יחסי - הוא אי אמונה באל, ולכן מתייחס למושג מסוים של "אל". איינשטיין לא האמין באל המסורתי, והוא אתאיסט במובן זה. ה"אל" שבו כן האמין איינשטיין אינו ברור לחלוטין, ונראה שהוא משהו כמו תבונתיות טהורה, המשתקפת ביקום - ללא רצון, ללא מחשבה, ובוודאי שללא מתן תורה ושאר הבלים. אני אתאיסט גם ביחס לאל זה, אבל מעניין שבוזגלו שכה נצמד להגדרה המדויקת של "אלקטרון" מקודם פתאום נהיה כה גמיש ביחס להגדרה של "אלוהים".

אלוהי איינשטיין אינו האל של שום דת. כפי שבוזגלו עצמו אומר, אלוהיהם של שפינוזה ואיינשטיין אינו עוסק בהתגלות. הוא אפילו לא בורא העולם, ואינו אלוהי הדאיזם. איינשטיין היה אתאיסט ביחס לכל מובן דתי של המילה "אל". הוא דחה מפורשות את אלוהי הדת, ואמר למשל כי "מנקודת הראות של כומר ישועי אני, כמובן, ותמיד הייתי אתאיסט". בוויכוח שבין הדת לבין האתאיזם איינשטיין, כמו גם שפינוזה, הוא אתאיסט גמור מכל בחינה מעשית - האל שלו כה מרוחק מהאנשה, שלא נשאר בו דבר עבור הדת.

יחד עם זאת, נכון שאיינשטיין עצמו מעיד על עצמו שהוא אינו אתאיסט במובנים שונים, ומבחינתו הוא צודק - הוא מאמין במשהו שהוא קורא לו "אל". זה לא מענייננו - ה"אל" הזה לא קשור לאלוהי הדת, כולל אלוהיהם המשונה של תאולוגים מרחיקי לכת כגון הרמב"ם.

נקודה אחרונה שראוי להעלות היא ההתקפה של בוזגלו על ה"תאולוגיה החילונית". בוזגלו מאבחן נכון שהבסיס לתפיסת העולם החילונית שעלתה כנגד הדת היא שהכול אחיד - "הומוגני", כך הוא קורא לזה. האדם אינו אלא עוד סוג של חיה, חיים אינם אלא סוג של פעילות כימית, וכן הלאה - זה הרעיון הבסיסי, נכון. אבל, מה שהוא לא שם לב לו הוא שהחילונים לא טוענים לאחידות מושלמת. אחידות מושלמת אינה מתאימה לריבוי שאנו מוצאים בטבע. כל מה שהבהירות, הנטורליזם, החילוניות טוענים - זה שיש אחידות גדולה. ההבדל בין שמאל וימין בחוקי הטבע לא מערער על האחידות העצומה שבאותם חוקי טבע (ומצבי עניינים, שבוזגלו מתעלם מהם) עצמם. הוא בוודאי לא מסוג אי-האחידות שהדת טוענת להם - אין כאן שכל ללא מוח, אין כאן התגלות אישית, השגחה פרטית,  וכן הלאה. לכן, אין כאן שום איום כלל וכלל על ה"תאולוגיה החילונית" - הנטורליזם במקומו עומד.

יש עוד נקודות כשל רבות, אבל די בכך. ככלל, נראה שבוזגלו סובל מהערכה לדת, שמעבירה אותו על דעתו וגורמת לו להעריך גם את החלקים הגרועים ביותר בפילוסופיה. השאלה האחרונה בהרצאה הייתה אם כל מה שהוא דיבר עליו שימושי למשהו, ובוזגלו אמר שכן - אבל הוא טועה, זה לא. זה לא "שימושי", ולכן זה מה שחשוב - מדובר בהבנת העולם ומשמעות החיים, מדובר בדברים שאנו עושים את הדברים ה"שימושיים" כדי שנוכל לעסוק בהם ולפעול לאורם. מי ייתן ויפרחו אלפי בוזגלואים - אבל הלוואי שיהיה להם קצת יותר חופש מחשבתי, די כדי לנטוש את הכבוד הלא-ראוי הזה לדת. אז הם יוכלו לתרום הרבה יותר לפיתוח מחשבה מאירת דרך, בהירה, על המציאות.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

בלוגר אתאיסט זה לא מקצוע בטוח במדינה מוסלמית

הבלוגר האתאיסטי וואליד חאלד חוסיין נעצר, וצפוי למאסר עולם, על פעילותו האתאיסטית. זה לא רחוק מכאן - ברשות הפלסטינית, בקלקיליה, רק כמה קילומטרים מכפר סבא ותחת שטח שלכאורה נמצא בשליטת ישראל ושלטון שלכאורה נהנה מתמיכת המערב.  אולי לא מפתיע שסתימת הפיות הדתית מתרחשת דווקא בקלקיליה, מעוז של החמאס, אבל היא פרי יצירתה של הרשות ה"חילונית" וה"ליברלית" הפלסטינית.

הכתבה הטובה ביותר על כך שקראתי היא דווקא בYNET-מחשבים. ניצן סדן מזהיר בצדק שהאינטרנט אינו מספק את האנונימיות שחושבים שהוא מספק, ומשרת את המשטרים החשוכים לא פחות ואולי יותר מאת החותרים תחתיהם.

סתימת פיות היא טקטיקה דתית עתיקה להגנה מפני האמת, אבל למרות מגבלותיו - האינטרנט מחליש אותה. לוואליד לא היו את היכולות לפרסם עצמו ברבים או את היכולות להגיע לגרפיקות, נימוקים, וטענות שהוא הפיץ, למד, ושכלל ללא גישה לאינטרנט. לא לחינם אוסרת הכת החרדית על גישה לאינטרנט לחלוטין. בצד התקווה שיומתק גזר דינו, אני מקווה גם שיותר כותבים פלסטינים וערבים ישכילו להשתמש בכלים האנונימיים שמספקת הרשת ביתר תבונה וזהירות, ויוכלו להמשיך להשמיע קול ערבי אתאיסטי. יש לחשוף את העיוותים העובדתיים והמוסריים בדת המוסלמית ממש כמו בדת היהודית.


מה שקורה ברשות הפלסטיניאית זה לא בדיוק מה שקורה בישראל, אבל מעבר לצביטה בלב ולרצון למחות על גורלו המר של וואליד חוסיין, רציתי גם להעיר שישראל לא רחוקה כל-כך מכך. יש בה רשמית חוקים כנגד "פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים", ואפילו הדתיים ה"מתונים" לא רואים את הבעייתיות בכך. ככל שתתחרד המדינה, כך יגדלו הדרישות להפעיל את החוק ולהגדיל גם את העונש. המרחק ביננו לבין הרשות קטן לא רק גאוגרפית.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

מגמות מדאיגות בחילון המדינה


רשומה קודמת שלי הראתה שבניגוד לרוב הפרסומים חילון (או "יציאה בשאלה") היא תופעה גדולה יותר מ"התחזקות" (או "חזרה בתשובה"). אבל הניתוח הזה היה מבוסס על "תמונת מצב" נוכחית של ישראל, ולא עסק בניתוח המגמות, שהן הנתון היותר מעניין. האם יותר ויותר אנשים עוזבים את הדת, או שאולי קצב החילון נחלש? האמת, קיוויתי לראות ניתוח מעמיק של איזה סטטיסטיקאי, אולי דו"ח של איזה מכון - אבל אין. בצר לי, ביצעתי את המעט שיכולתי לנתח בעצמי מתוך נתוני הלמ"ס

נתחיל בברור מאליו - החברה בישראל נהיית יותר ויותר דתית. הגרף הבא מראה את התפלגות דרגות האמונה השונות בכל שכבת גיל באוכלוסיה היהודית (הבוגרת) בישראל. 
 

כפי שניתן לראות, המגמה הבולטת היא העלייה ההדרגתית של אחוז החרדים, מפחות מ-2% בקרב בני ה-75 ויותר, ועד לכמעט 15% מבני הצעירים בני ה-20 עד 24. בחמש עשרה השנים האחרונות עלייה זו באה על חשבון אחוז החילונים באוכלוסייה, שירד באופן חד משיא של כ-48% בקרב בני 35-39 עד לשפל חסר תקדים של כ-37% בקרב בני 20-24. מדור לדור עולה אחוז החרדים ויורד אחוז החילונים - החברה מתחרדת. אם נמדוד את מידת הדתיות של החברה בסולם של 1 לחילוניים ו-5 לחרדים, נראה כי בדור הנפילים (בני ה-75 ומעלה) החברה ככלל היתה מסורתית לא-דתית (1.95), ואילו בדור הצעיר (בני 20-24) היא כבר מסורתית-דתית על סף הדתית (2.46). 

מה הגורם למגמה זו? ברור שזה שיעורי הריבוי הטבעי. אבל מה באשר להמרות דת? האם לפחות עולות מגמות החילון, כך שיש תקווה שבזמן קרוב המגמות האלו ינצחו את הריבוי הטבעי או לפחות יאטו את קצב השינוי? לא נראה כך. למעשה, נראה ההפך - בעשורים האחרונים האוכלוסייה החרדית מאוד יציבה - היא שומרת כמעט על כל בניה. מי שנולד חרדי, נשאר חרדי. להלן אותו הגרף כמו למעלה, אבל רק עבור מי שגדל בבית חרדי.
 


כפי שניתן לראות, בעבר חלק גדול מאלו שגדלו בבית חרדי שינו את מידת הדתיות שלהם. בקרב דור הנפילים (בני ה-75 ומעלה) רק 41% נשארו חרדים; כרבע (26%) נהפכו לדתיים, ו-10% אפילו הפכו לחילוניים ברבות הימים. אבל זה השתנה, ומהר. בקרב בני 45-49, 100% (!) מאלו שגדלו בבית חרדי נשארו חרדים (עד כדי טעות המדידה של הסקר). מאז נשארה יכולת השימור של האוכלוסייה החרדית בערך יציבה, והזליגה ממנה עומדת על 5-9%. אם כבר, הזליגה קטנה - בקרב הדור הצעיר (בני 20-24), הזליגה עומדת על כ-5%.

רגע. עצורו. הניתוח הזה נכון רק אם הציבור (ככלל) משנה את הדת שלו בגיל צעיר, לפני גיל 20, ונשאר באותה רמת הדתיות כל שאר חייו. ברור שיש בודדים שמשנים את מידת הדתיות שלהם בגילאים מאוחרים יותר, אבל עד כמה זה משמעותי? כדי לקבוע את זה לא מספיק לעשות סקר "תמונת מצב" כפי שעשתה הלמ"ס, אלא יש לעקוב אחרי האוכלוסייה בסקר אחיד לאורך עשורים. אין ברשותי נתונים שכאלו, ואני לא חושב שלמישהו יש. נתונים משאר העולם מצביעים על כך ששינוי רמת הדתיות או המרת דת בגילים מאוחרים הוא תופעה שולית. שינוי דת הוא תהליך רב-דורי, שבו כל דור שומר על הדתיות שלו אבל בכל דור ודור משתנה ההתפלגות של הדת באוכלוסייה. כאמור, אין נתונים מקבילים בישראל, ולא ברור לי כמה זה נכון לגביה - בייחוד במגזר החרדי, שבו דווקא הייתי מצפה ליציאה בשאלה מאוחרת יחסית על פי האנקדוטות שממעתי; נראה שבני 30 עוזבים את הכת החרדית לא פחות מבני טיפשעשרה. לכן, יש לקחת את הניתוח בערבון מוגבל - ייתכן והוא לא משקף תהליכים של יציאה בשאלה בגיל מבוגר יותר. אך אני מסופק אם זה ישנה מהותית את התמונה - אינני מאמין שהחרדים מתחילים לצאת בשאלה בגיל 50, יותר סביר שהיה שינוי חברתי שגרם להסתגרות יותר טובה מפני החברה החילונית לפני כ-50 שנה.

מה באשר לחילונים? ובכן, התמונה משעממת יותר. החילונים מפגינים יכולת שימור פחות או יותר קבועה, סביב ה-84%. עיקר הזליגה בדור הצעיר (בני 20-24) הוא כלפי מסורתיות לא-דתית, עם אחוז זעום (0.7%) שנהפכו לחרדים. זו יכולת שימור לא רעה כלל, ויש לזכור כי יש זליגה גדולה לחילוניות מהציבור המסורתי. אבל קצב הריבוי הטבעי הנמוך של הציבור החילוני מוביל לזה שעדיין כלל החברה "מתחרדת".
נותר הציבור שבאמצע - המסורתיים והדתיים. גם שם המגמות לא משמחות. ראו למשל את ההתפלגות בציבור המסורתי לא-דתי:
 
בקרב דור הנפילים (בני 75 ומעלה) רק כ-53% מהיהודים שגדלו בבית מסורתי לא-דתי נותרו ברמת דתיות זו. כמעט 40% נהפכו ברבות הימים לחילונים. אולם, שיעור החילון ירד בהתמדה. בקרב הדור הצעיר (בני 20-24) יש כבר שימור של כ-65%, ורק כ-23% נהפכו לחילונים. במקביל עלתה הזליגה לדרגת דתיות גבוהה יותר מ6.5% ל-12.2%. כלומר, יכולת המשיכה של הציבור החילוני יורדת בהתמדה. המנוע שמאפשר לו לשמור על גודלו באוכלוסייה למרות שיעור הילודה הנמוך - משיכת צעירים ממשפחות דתיות ורבות ילדים יותר - כושל.

התמונה בקרב הציבור המסורתי-דתי והדתי דומה. כך למשל עלה שיעור השימור של הדתיים מ-39% ל-46%, ובקרב הציבור המסורתי-דתי רק 9% מהדור הצעיר נהיו לחילונים בהשוואה למעל 27% בדור הנפילים.

אם הניתוח הנ"ל נכון, הוא משרטט תמונה עגומה. החברה הישראלית לא רק נהיית דתית יותר, אלא גם תהליכי החילון בה נחלשים. בסה"כ, בעוד שבדור הנפילים (בני ה-75 ומעלה) פי 4.5 עברו תהליכי חילון מתהליכי "התחזקות", הרי שבדור הצעיר (בני 20-24) רק פי 1.5 עברו חילון. זה רק 16.5% מהאוכלוסייה, בהשוואה ל-36.3% בדור הנפילים.
 
יחד עם זאת, יש שתי מקורות לתקווה. ראשית, יש פגם מתודולוגי חמור בניתוח - הוא לא באמת עוקב אחר שינוי הדת עם הדורות, אלא רק מעריך אותו. שנית, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. העובדה שתהליכי החילון נחלשו לא אומר שהמגמה לא יכולה להתהפך, ומהר.

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

מסיון חילוני?

פעמים מספר כבר שאלו אותי מהו הפתרון שאני מציע לאיום הדמוגרפי החרדי. ובהחלט מדובר באיום. כמובן שאין דבר רע בפני עצמו בריבוי חרדים, אם כי יש להצטער על כך שאנשים כה רבים יחיו בעוני, דיכוי ובורות ולא יתרמו תרומה של ממש לאנושות. אולם, הבעיה העיקרית היא שהכמות הגדלה שלהם הופכת אותם ממטרד שולי לאיום מהותי על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה פלורליסטית וחופשית (ואולי - לקיומה בכלל), ולשגשוג התרבותי והכלכלי של החילונים בה. אז מה הפתרון?

אינני יודע. ברור מה הפתרון הרצוי - הפתרון הרצוי הוא שישטוף גל של יציאה בשאלה את החברה החרדית, ויהפוך אותה - על ערכיה המוסריים הבזויים  - לתופעה קטנה, שאולי אז ניתן יהיה לטפל בה כפי שמטפלים בכתות אחרות (במידה לא מרשימה של הצלחה, יש לציין) ברחבי העולם.


יש עמותות העוזרות ליוצאים בשאלה. לצאת מהעולם החרדי, ללא כלים להשתלב בעולם החילוני וללא תמיכה חברתית - זה דבר לא קל.  יש את עמותת "הלל" שמעמידה לשירותם קו פתוח, חונך אישי או משפחה תומכת, מקיימת פעילויות חברתיות משותפות, מספקת שיעורים פרטיים ומלגות לימוד, תמיכה נפשית, וכדומה. יש את עמותת "דרור" שגם היא מצמידה משפחה, מספקת מלגות לימוד, עוזרת בהכוונה מקצועית, ועוד, אך גם עוסקת במאבקים משפטיים וציבוריים כדי ליצור תשתית ציבורית שתעזור ליוצאים בשאלה (ועל ההבדלים, ושמץ מהמאבקים, ראה כאן). יש את קרן עומר שמעניקה מיני-הלוואות ליוצאים בשאלה. ייתכן שיש ארגונים נוספים, שאיני מודע אליהם - אשמח לקבל מידע נוסף. כל הארגונים הללו עוזרים לאלו אשר כבר מצאו, בדרך-לא-דרך, שהם רוצים לצאת בשאלה. ברור לכן כי על-אף כי מפעלם מבורך, הוא לא יביא לגאולה.


יש עד היום רק ארגון אחד הפועל באופן אקטיבי ליציאה בשאלה. עמותת "דעת אמת" פועלת בעיקר על ידי פרסום סתירות בדברי התורה או בין התורה למדע, וכך מנסה לשכנע את החרדים שהדת היא יצירה אנושית. אינני יודע כמה דרך זו היא מוצלחת. מטבע הדברים היכולת של העמותה לספק חומר עמוק ומקיף על הסוגיות מוגבלת, והיכולת והרצון של הנמענים לשקול אותו ברצינות ולעומק מוגבלים גם הם.


לאחרונה יש ניסיון להקים תנועה חדשה, "תלהיב" (יש בלוג ופייסבוק), שמנסה לספק תוכנית פעולה רחבה יותר להחזרה בשאלה. הקמת מסיון חילוני של ממש, הפועל במספר דרכים וכמה רבדים - החל מניסיונות החזרה בשאלה מגוונים יותר, הפונים לקהלים שונים בתוך החברה החרדית, וכלה בחקיקה ויצירת מוסדות ממשלתיים.

כפי שמציין שמעון גודר, מקים תלהיב, כבר הייתה תנועה גדולה של יציאה בשאלה לפני כמעט מאה שנה. זה אפשרי, תחת שילוב המקרים הנכון. האם נצליח ליצור שינוי כזה בכוונה? האם נצליח לעשות את זה בזמן? כרגע גודר בעיקר מחפש רעיונות איך להצליח לגרום לשינוי הזה. אני חשוב שזה בהחלט דבר שיש לחשוב עליו. אני לא בטוח, מצד שני, שלי יש ממש מה לתרום בעניין. לפחות אוכל לעשות דבר אחד - להציע לכל מי שיכול לתרום שיקפוץ לאתר של גודר וידבר על זה.


אני לא בטוח שחילון החברה החרדית הוא יעד אפשרי בטווחי הזמן הנחוצים. אני לא בטוח שחילון מכוון יצליח, או שניסיון לחילון על ידי חילוניים יצלח - סביר יותר בעיני שהוא יצליח רק אם הוא יגיע מחרדים לשעבר. אני לא בטוח שחילונים בכלל יוכלו להקים מסיון שכזה ללא הרמת תנועה רחבה יותר, שהמסיון יהיה רק חלק ממנה. אבל זה בהחלט כיוון לחשוב עליו.

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

"יש אלוהים?" חלק 4: הטיעון העיקרי של דוקינס


[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

פרק 4 אמור לכלול את הטיעון המרכזי בספרו של דוקינס, הוכחה ניצחת שתשכנע כל קורא סביר לכך שהאל הוא בלתי סביר עדי כדי גיחוך. יש וויכוחים גדולים בקהילות האתאיסטים מהו הטיעון הזה בדיוק. דוקינס לא כותב אותו במפורש ובאופן מסודר, אלא מספק ניסוחים חלקיים ושונים לכל אורך הפרק, המשובצים בתוך טיעונים אחרים ונושאים אחרים. בסוף הפרק הוא מספק "סיכום", אבל זה לא עוזר במיוחד. אני אספתי 17 ציטוטים שונים של חלקי טיעון, כדי לנסות להבין אותו.

על פי מיטב הבנתי, לב הטיעון של דוקינס מצוי בנקודה מספר 3 בסיכום שלו:
ולסיכום: אסכם [את הטיעון המרכזי של ספרי] ...הבעיה שפתחנו בה מלכתחילה הייתה איך להסביר אי-סבירות סטטיסטית [=מורכבות]. מובן מאליו שאין שום פתרון בכך שקובעים את קיומו של משהו שהוא עוד יותר לא-סביר. ... מלאכת הבנייה המדורגת המתקבלת על הדעת, []מתחילה מתוך פשטות ומגיעה אל מורכבות שאינה ניתנת להסבר בדרך אחרת (עמ' 232).

טענתו של דוקינס היא שלקיום דבר מורכב חייב להיות הסבר, הוא לא יכול להתקיים "במקרה". אבל ההסבר חייב להיות פשוט יותר. טענה נפוצה כנגד דוקינס היא שההסבר יכול להיות דווקא מורכב יותר, כגון פיסת חרס בממצא ארכאולוגי, שההסבר לה הוא תרבות אנושית שכמובן מורכבת הרבה יותר. אולם דוקינס אינו מחפש כאן אחר הסבר סיבתי ישיר, אלא אחר הסבר עקרוני. הרי גם למורכבות התרבות האנושית הזו יהיה הסבר, וכן הלאה - יש שרשרת של הסברים. מספיק עמוק בתוך השרשרת, אליבא דוקינס, ההסברים יהיו חייבים להיות פשוטים יותר ממה שהתחלנו עמו, אחרת הם לא באמת יסבירו למה המורכבות קיימת מלכתחילה. בסופו של דבר, אנחנו חייבים להגיע למשהו פשוט שמסביר את קיום המורכב. אלוהים מורכב אינסופית, ולכן הוא לא יכול להיות הסבר לכלום. "...חייבת להיות סיבה לכך שיש משהו, ולא שום דבר ...אבל היא חייבת להיות פשוטה, לכן, יהיה אשר יהיה השם שניתן לה, "אלוהים" אינו שם מתאים" (עמ' 228).


אני לא ממש מקבל את הטיעון הזה. הטענה שלכל דבר מורכב חייב להיות הסבר היא דוֹגמה חסרת בסיס. הטענה שהאלטרנטיבה היא שהמורכב קיים "במקרה" לא מבחינה בין מקריות, שהיא תופעה סיבתית, לבין עובדות בסיסיות (brute fact). דוקינס גם מזהה שלא נכונה בין מורכבות, אי-סבירות סטטיסטית, ואי-סבירות ככלל. הטענה שההסבר חייב להיות פשוט יותר גם היא דוגמה - יש להעדיף את ההסבר הפשוט יותר, אבל אין שום בטחון שאכן יש הסבר פשוט יותר ממה שמנסים להסביר. ובאותו אופן, אין שום סיבה להאמין שההסבר הסופי הוא פשוט ביותר, ויש סיבה טובה להאמין שאין משמעות לכך שיש "סיבה לכך שיש משהו, ולא שום דבר". דוקינס צודק שהאלוהים הוא מורכב, אבל שוב - פשטות היא אסתטיקה של העדפה בין הסברים טובים, ולא קריטריון מספק לאימוץ הסבר.

דוקינס לא כתב ספר בפילוסופיה. הטיעון שלו לא מוצג באופן ריגורוזי שמאפשר לעמוד על ההנחות ולעקוב אחר שרשרת ההיסקים באופן מסודר. אני סבור שלב הטיעון, אם מסתכלים עליו באופן ביקורתי - אין בו ממש. אבל הטיעון אינו גרוע יותר - ולמעשה, הוא טוב יותר - מטיעונים רבים שמעלים האפולוגיטסים והתאולוגים, כך שיחסית אליהם זהו ספר טוב פילוסופיות. כל עוד מבינים שהספר אינו ספר בפילוסופיה, אלא מניפסט אתאיסטי, הרי שהפרק חשוב ולא רע כלל. דוקינס אולי לא צריך באמת לשכנע את הקורא הזהיר שהאל לא סביר בעליל, אבל מראה היטב שהאל (בניגוד לדברי התאולוגים) אינו פשוט, ולכן אינו מספק הסבר למורכבות - ודי בכך. הוא גם עושה זאת בצורה שאולי אינה ריגורוזית, אבל יכולה בהחלט לסחוף, לעודד, ולשכנע את הקורא האתאיסט, ובדרך גם מפריכה את הטיעונים העיקריים מתכנון ומלמדת מעט אבולוציה.