יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

אבשלום קור הוא בחור רומנטי

האויבת הגדולה של הנאורות אינה הדת, כי אם הרומנטיות. במאות ה-17 וה-18, עת הקימו גדולי הרוח האנושית את הנאורות, קמה גם תנועה מתחרה - הרומנטיות. רומנטיות אינה רק התרפקות על יופי השקיעה - היא התרפקות על עבר מיתי, היא נאמנות לעם, היא פטריוטיות לאומנית, היא התאהבות ביופי המלחמה והערצת המנהיג הדגול. פירותיה הבאושים ביותר עלו במאה ה-20 - הפשיזם, הנאציזם, והסטאליניזם בשלהי מלחמת העולם. אבל למרות שיקוצים אלו, יש לרומנטיות חסידים רבים - ואחד מהם הוא אבשלום קור.

לאחרונה הגיש אבשלום קור הצעה למתן שמות לתחנות הרכבת הקלה בירושלים - שאף כי תבושש, נוסיף ונאמין בבואה. כמובן שד"ר קור מבטל במחי קולמוס את ההיסטוריה והקיום הערבי באזור, ומקנה להכל שמות יהודיים כשרים, בניסיון אורוולי ליצור דיבור-חדש, או אולי בניסיון פטרוני לחנך את העם. כמובן שהוא גם בוחר בשמות המהללים את הגבורה, את העבר המיתי, את המוות ואת המלחמה באופן שהיה גורם למשוררי החצר של סטאלין להסמיק בגאווה. אבל כל זה לא מענייננו - מה הקשר לישראל חילונית? אפילו חברי בפורומים כנגד כפייה דתית לא מתרגשים מהצעותיו - חלקם אפילו מסכימים עמן. אבל אני סבור שזו טעות, הצעות אלו לא רק שאינן נאורות אלא שהן גם אינן בהירות. אני אנמק.

אך לפני שאנמק - ברור שלא כל הצעותיו פסולות. למעשה, רוב ההצעות אינן אלא קבלה של השמות המוצעים בין כה וכה. כך למשל לא צריך נימוקים לאומניים מחרידים כדי לקבל את המסקנה שלתחנה בגבעת התחמושת יש לקרוא "גבעת התחמושת"; מה שכמובן לא מונע מד"ר קור לספק נימוקים כאלו. אבל יש לפחות שני מקרים שבהם קור מכוון למטרות לא בהירות.

לתחנה באזור תל אל-פול מציע אבשלום קור לקרוא "גבעת בנימין", "לכבוד בירת שאול המלך". כמובן שאין כל יסוד היסטורי לקיומו של המלך שאול, או שבט בנימין, ובטח שלא לקשר כלשהו של שבט בנימין לגבעה זו - יש רק מיתוסים. אבל לקור לא אכפת לחגוג מיתוסים כאילו היו אמת לאמיתה - וזוהי לא רק התרפקות רומנטית על העבר המיתי, זוהי גם מחשבה לא בהירה (כמובן, שהרומנטיות וחוסר הבהירות קשורים זה בזה).

עוד יסוד בעייתי בהצעתו של ד"ר קור היא קריאתו לשלב בכל תחנה ציטוט מהתנ"ך, "עומדים היינו בשעריך ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו". זה לא פסוק רע, אבל הוא ממקור רע. בדיוק כפי שלא צריך לצטט את הספר האדום של מאו, באופן שמראה הערכה אליו, כך אין לצטט בחיוב את התנ"ך, העומד בשורש כל כך הרבה רעות חולות במדינתנו. שוב, כמובן, יש כאן הערצה ל"ספר היסוד" בתרבות היהודית העתיקה, הערצה רומנטית של העבר, העתיק, הישן, של יצירתו של העם שלנו פשוט בגלל שהוא שלנו. אבל, שוב, יש כאן גם חשיבה לא בהירה - הסמכות על תרבות דתית פרימיטיווית במקום תרבות המערב שעליה באמת מושתתת חברתנו.

אין לי ספק שיעבור עוד זמן רב עד שישראל תפסיק לחגוג את "ספר הספרים". אנשים יצמדו, בחוסר בהירות, למיתוסים שלהם. גם לאחר שייפרדו מהם בקינה, יוסיפו להעריך אותם ואת ה"שפה" וה"תרבות" העשירה שהם הפריכו. רק לאחר זמן רב ישכילו לצאת אל האור, ולראות שזוהי תרבות מעוותת וגרועה, מיתוסים משחיתים ומושחתים היוצרים שפה מלאת אסוציאציות מחרידות המחריבות את המחשבה הבהירה. דחייה שכזו דורשת דחייה של חלק ניכר מהתרבות היהודית, כתרבות רדודה וגרועה - וזה, עוד רחוק מאיתנו. אבל גם זה, בוא יבוא.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

נגד צו פיוס



צו פיוס הוא יוזמה ליברלית, פלורליסטית, המקדמת את החזון של "חברה בה חיים זה לצד לזה, בהבנה ובכבוד הדדי, יהודים בעלי גישות שונות למסורת, ומתקיימים ביניהם קשרי גומלין מתוך תחושת שותפות וערבות הדדית." לכאורה, למה יש להתנגד? הרי זוהי בעצם תנועה ליברלית, ולפיכך הומניסטית. אז זהו, שזה לא מדויק.

צו פיוס מנסה לעשות את הבלתי אפשרי - הידברות וכבוד הדדי בין בהירים (הנמצאים ב"קצה" הקשת החילונית-דתית) וחרדים (הנמצאים בקצה השני). זה בלתי אפשרי, מכיוון ששני הציבורים חלוקים בשלושה סוגיות יסוד, שהן הבסיס לכל דיאלוג חברתי פורה: הסכמה על דרך השגת האמת, על האופן שבו העולם פועל, ועל היעדים הרצויים. ללא הסכמה שכזו, לא תיתכן הידברות פרודוקטיבית. כל הידברות והכרה אמיתית עם השני רק תעמיק את הקרע, שכן היא תחשוף את מידת אי-ההתאמה שבין החזונות.

הדת היהודית, כמו כל הדתות, מושתתת בראש ובראשונה על עיוות ההכרה. היא מטמיעה בחבריה דרכים לא-טובות להשגת האמת, כגון בלבול בין שכנוע פנימי עמוק לבין ידע, בין אינטואיציה ותחושת ה"איאוריקה" לבין אמת בעולם, חשיבה סמכותית ולא-ביקורתית, וכן הלאה.

המאמין היהודי חי בעולם שונה מעולמנו שלנו. עולם זה מתקיים בשל לימוד תורה, יש בו חיי נצח בגן עדן או גיהינום, יש בו ניסים ואל השומר על העם היהודי, ועוד.

ומעל הכל, המוסר הדתי מושתת על ציות וקביעת עובדות מוסריות על ידי האל, בעוד המוסר הבהיר מושתת על עצמאות וקביעת המוסר למען האדם. אין תהום עמוקה יותר.

אין כל הצדקה מוסרית להתפייס עם מי שאינו מקבל את המוסר ההומניסטי. אין לקבל גזענות בבתי ספר, בהגשת סעד רפואי, או בכל תחום אחר. לא ניתן לקבל בצורה דמוקרטית, במלוא מובן המילה, חוקים שאין בהם שוויון לנשים או
למיעוטים - וכל ההלכה מבוססת על הבדלים אלו, החל בעזרת הנשים וכלה בזכות הקניין על המדינה. במאבק העקרוני בין האמת והצדק לבין היהדות, אין בסופו של דבר מקום לשלום - על הנטורליזם לנצח.



בפועל, רוב האנשים אינם כה קיצוניים. יש כאלו שדתם מדוללת מספיק, כך שהם אינם מאמינים בעולם הבא (או לפחות לא נותנים לאמונתם להשפיע עליהם בפועל), ומאמצים בפועל את המוסר ההומניסטי, ואף (לפחות בדיונים לא-דתיים) את דרך הידיעה המדעית. עמם, ניתן לקיים דיון פורה, ולהגיע להסכמות על מה שראוי. מצד שני, ישנם חילוניים רבים שאינם בהירים, שמאמינים בחלק ניכר מעקרונות הדת ובעיקר בחשיבות הדת והאמונה והמנהגים הדתיים. צו פיוס פועל בעצם על ידי מפגש של שתי קבוצות אלו - חילוניים החלשים בחילוניותם, ודתיים החלשים בדתם. כך נוצרת אשליה של שותפות גורל בין הקבוצות.

פעילויות צו פיוס תיצור לכן התקדמות מה בטווח הקצר. אנשים יטפחו זה לזה על השכם על כמה שהם נאורים וסובלניים, דתיים יצאו מהפגישות עם הבנה שיש לחילונים עקרונות מוסריים והחילונים ייצאו מהפגישה בהערכה גדולה יותר לרגשות הצד השני, וכן הלאה. אבל זו התקדמות מדומה. זו התקדמות האפשרית רק לאור הבורות של שני הצדדים בהבנת היסודות האינטלקטואליים שלהם עצמם. בטווח הארוך, היא מעודדת "סימפתיה" לדת מצד החילוניים ודתות עמומות, ולפיכך מחשבה עמומה, מצד הדתיים. זוהי נסיגה רוחנית המתעטפת בהילה של נאורות.

ניתן לראות זאת כבר בפירות המעשיים של פעילות צו פיוס. ביסוד ה"שותפות" וה"שוויון" נעוצה העליונות של הדת, הנלקחת כמובנת מאליה בעיני הדתיים והדתיים-לייט המתכנים חילונים המשתתפים באירועים כאלו. כך קורא צו פיוס לחילונים לקיים משחקי כדורגל לא בשבת - ברור שהדתיים לא יכולים לוותר על העקרון שאסור לשחק בשבת! הפיוס לא חשוב עד כדי כך. שהחילוניים, חסרי כל העקרונות, יוותרו על העונג הרדוד-רוחנית שלהם. מסע בדרך-ישראל מלווה בתפילת הדרך, שאליה מוזמנים החילונים כמובן להצטרף - עוד לחץ חברתי לקידום הדת. עיון בסוגיות היומיות נעשה על פי פרשיות ומובאות מהדת הליברלית, וגם כאשר טורחים להביא טקסט חילוני בשם השוויון מביאים טקסט יהודי-חילוני, לא טקסט דורסני או מלב הקורפוס החילוני, כלומר הספרות המערבית של הגויים (יימח שמם).

באופן יסודי, ההומניזם לא יכול להסכין עם מוסר לא-הומניסטי, ולכן גם עם מציאות לא נטורליסטית (כגון חיים לאחר המוות) שיש לה השלכות מוסריות אנטי-הומניסטיות. פיוס הוא בלתי אפשרי, לא ניתן אלא לקיים מלחמה. מלחמה הומנית, כמובן - מלחמת מילים. כל מה שניתן לקוות לו הוא שהדתיים הנאמנים להשקפות אנטי-הומניסטיות יוכלו להסכים לעקרון פעולה הומני זה באשר להתנהלות החברתית בפועל. זהו ה"פיוס" היחידי האפשרי, ולא ניתן להגיע אליו על ידי דו-שיח והיכרות מכיוון שאין בסיס משותף שעליו ניתן לבנות את העמדה המשותפת הזו. לכן על כל ציבור להגיע לעמדה זו בנפרד, לא מתוך התדיינות משותפת. פיוס אינו אפשרי, המיטב שאפשר לקוות לו הוא דו-קיום בשלום.

(פוסט זה הוא תגובה לפוסט "למה יש לי תקווה" באתולוגיקה, בלוג שאני דווקא מסכים עמו בדרך כלל.)

יום שני, 28 בדצמבר 2009

במדינת יהודה

הרשויות השלטוניות של מדינת יהודה עסקו, מזה מספר שנים, בהקמת מתקן טיהור שפכים ליד ההתנחלות עפרה. בעלות של 7.8 מליון שקל לתושבי ישראל - לא כולל הוצאות בירוקרטיות, שגם הן על חשבון ישראל. המבנה אמנם בלתי חוקי על פי חוקי ישראל, והוצא נגדו צו הריסה, אבל אין כל כוונה לשוטרי מדינת יהודה לבצע את הצו של מדינת ישראל. במקום זאת, הבירוקרטים של מדינת יהודה (במימון ישראל, כמובן) כבר עומלים במסדרונות השלטון הישראלי על הכשרת המחטף הלא-חוקי בדיעבד. ללא שום פיצוי לאותם תתי-אדם פלסטינים, כמובן. כסף, משאבי תכנון - את כל אלו ועוד הם יקחו ממדינת ישראל; לא את חוקיה.

וכי למה יקיים הנוער המזהיר הזה, נוער הגבעות והציונות האידיאליסטי, את צווי תל אביב המושחתת וירושלים הנרקבת בצילה? כפי שמסכם יאיר שלג,
איך בכלל מעיזה התרבות התל אביבית ההדוניסטית והמנוונת, זו ששיעורי הפונים בקרבה לשירות קרבי הולכים ופוחתים כל הזמן, לשפוט את המחנה האידיאליסטי. אותו מחנה שלמען יישוב הארץ מוכן לא רק לגור שנים ארוכות בקרוואנים, אלא ממשיך - גם אחרי ההתנתקות - להתנדב בהמוניו למיטב היחידות הקרביות, וגם למשימות לאומיות אחרות כמו סיוע לערי פיתוח, שירות במד"א וכדומה.
בתי הספר הגזעניים וישיבות ה"הסדר" והאחרות מקיאות מדי שנה - במימון מדינת ישראל, כמובן - את הדור הבא, אשר פרי מצוות פרו ורבו המוסיף ומעלה עוד ועוד את היכולת של מדינת יהודה לרכב על מדינת ישראל עד סופה, עד כלות החמור. מדי שנה גדל הלחץ הדמוגרפי המאפשר לשבץ עוד ועוד מאנשי אמונם בבירוקרטיה הישראלית. מדי שנה עוד ועוד תקציבים מופנים, בדרכים לא דרכים, להקמתה של מדינת יהודה. מדי שנה עוד ועוד בני ישיבות מיוצרים, מוחם מפוסטר, נקי מחשיבה ביקורתית ועצמאית, מוח כשר למהדרין המכוון רק לציות לרבנים. ועוד לא ירחק היום בו יגדל העול על מדינת ישראל עד בלי שאת, ותגדש שיאת הגזענות והכפייה הדתית - ומדינת ישראל המשוקצת, אותה מדינה חילונית מנוונת, תקרוס ותיפול. ובמקומה יקום גוי גאה, טהור גזע, ובצדק אלוהי ימחק את הטינופת הערבית מישראל, את הבג"ץ המשוקץ מירושלים, וישיב עטרה ליושנה ודין תורה לארץ. אולי גם נעלים את מזרחיים, נראה. אז תקום הסנהדרין החדשה, ומציון תצא תורה!


אז זהו - שלא. הבחירה העומדת בפני ישראל היא אם להיהפך למדינה חילונית או למדינה דתית חשוכה ממש כמו איראן תחת שלטון האייטלות. מאבק זה אינו בעתיד, אלא בהווה - כבר כיום חבלי ארץ רבים נמצאים במדינת יהודה, נשמות רבות נאמנות למדינת יהודה. אך אפילו איראן מתקשה לעמוד בפני המודרנה (מי ייתן והמהפכה החדשה תצלח) - אני משוכנע שלמרות הכל, בסופו של דבר כוחות האור ינצחו.

יום ראשון, 27 בדצמבר 2009

אסטרטגיה

התנועה הרציונלית בהודו עומדת בפני אתגרים דומים לאלו הישראלית. גם שם, הדת (הינדואיזם) היא דת לאומית לא פחות מדתית, גם שם הדת פועלת כנגד המדע והמוסר, גם שם היא מקדמת חשיבה גרועה המובילה לאמונה בקסמים ותופעות על טבעיות - וגם שם כוחות האור נאבקים כדי לקדם את הבהירות. ויש להם תוכנית. טוב, יש לאחד מהם תוכנית, שאני החלטתי לתרגם אותה בפוסט זה.

פראבהאקאר קאמאת' הוא פסיכיאטר הודי העובד בארה"ב. בסדרת מאמרים באתר נירמוקוטה הוא מציע ניתוח פסיכולוגי\היסטורי של ההינדואיזם. אבל המאמר העיקרי, אולי, הוא "גישה רציונלית לבעיית הדת האובססיבית כפייתית", שבו הוא בונה על ניסיונו הקליני על מנת להציע אסטרטגיה כדי למשוך את הקהילה הדתית ממחלת נפש האובססיבית-כפייתית שהיא הדת. הדגש של קאמאת' הוא שצריך להתקדם במספר כיוונים ותוך כדי אמפתיה על מנת להשיג שינוי חיובי. להלן הטקטיקות שהוא מציע:

1. הזדהה רגשית: איננו יכולים לשנות את הדתיים על ידי עימות, טיעון, איומים, או גינויים. אנו חייבים להפגין אמפתיה למצבם. אין הם שונים מהחולים שאני רואה, הלכודים בטקסים משוללי מחשבה. אנו חייבים להימנע מלשים ללעג את אמונותיהם, אליהם, ומנהגיהם. אף אחד לא ישתנה בשל שיטות שכאלו. אנו חייבים לזכות בכבוד ואמון שלהם על שום הגישה המדעית שלנו, כנותנו, והתנהגותנו הרציונלית. על הדתיים להאמין בכנות כוונותינו והגינות גישתנו. בנוסף, עלינו לקבל את המציאות שאמונות המושרשות היטב ותבניות פעולה הן קשת מאוד לשינוי, ולגן עלינו להיות סבלניים.

2. חנך: אנו חייבים לנסות להאיר את האנשים המשכילים לגבי אי-הרציונליות של התנהגותם על ידי מאמרים הגיוניים, ספרים, סמינרים, ודיונים פומביים. פעילים למען התבונה חייבים להיות מצוידים בידע ניכר אודות השורשים ההיסטוריים של הפעולות הלא-רציונליות הנוכחיות של האנשים. איננו יכולים פשוט לומר להם "הפסק להתנהג בדרך זו!" עלינו להראות להם מדוע זה האינטרס שלהם לעשות כך. פעמים רבות רק הידע של הבסיס לפעולות הלא-רציונליות של אדם הוא מספיק כדי שהוא יפסיק לעשותן. לאחר מכן, אנו חייבים לספק להם מערכת אמונות חלופית מציאותית, והתנהגויות רציונליות המעוגנות בה. חשיפת רמאויות ברהאמיניות כנגד ספרות אנטי-ברהאמינית תהיה חלק ממאמץ זה.

3. הדגם: על רציונליסטים לערוך הדגמות פומביות למען תועלת ההינדואיסטים הפחות משכילים כדי להפריך קסמים ונוכלות שעל ידם "עושי-נסים" מרשימים אנשים ומרמים אותם מכספם. רציונליסטים רבים עושים זאת מזה זמן רב בהצלחה רבה בכל רחבי הודו.

4. קדם את החוקה: על הרציונליסטים לחנך את האנשים באשר לעובדה שהחוקה של הודו היא הדהארמה החדשה ויישומה טמון בהגנה עליה וחיזוקה על ידי השימוש בזכויות וחובות האזרח. אם יש ארגון המיועד להגנה על זכויותיהם החוקיות של האנשים, כגון איחוד החירות האזרחית, עלינו לתמוך בו בכל ליבנו.

5. הלחם באי-צדק: עלינו להכיר בעובדה שהשחיטות הנפוצה שאנו נתקלים בה בקרב הביורוקרטים (הבראהאמינים המודרניים) והפוליטיקאים (הקאשאטיריאנים המודרניים) מקורה בשחיתות הניכרת ברשת שפרסו הבראהאמינים והקאשטיריאנים לפני שלושת אלפי שנה. רציונליסטים צריכים להיות בחוד החנית של התנועות שחושפות רמייה ושחיתות בקרב הנבחרים, ביורוקרטים, שופטים, והמשטרה, שכולם אמורים להיות מגיני החוקה ההודית. שחיתות ומשטר לא תקין מערערים את מאמץ הרציונליסטים להחדיר אמונה בחוקה. זוהי הערה עגומה על המצב שאנשים נותנים יותר אמון ברמאים הבראהאמינים מאשר במשרתי ציבור אלו. תנועות צרכנים כנגד שחיתות ביורוקרטית ושלטונית ותנועות למען זכויות אדם להילחם ברודנות צריכים להיות חלק מהתנועה הרציונליסטית.

6. קדם פעילות חברתית: עלינו לשכנע אנשים להשקיע את האנרגיות שלהם במאמצים חברתיים מתאימים, כגון שיפור התשתיות הציבוריות, מערכות הביוב, האשפה, אספקת המים, חשמל, וכדמה במקום לבזבז אותם על טקסים חסרי טעם. שירות אנשים הוא שירות הדהארמה החדשה.

7. חינוך מוסרי: לבראהאמיניזם יש יתרון אחד על החוקה של הודו: יש לו ספרות, כגון המהאבאראטה, אשר מלמדת את האנשים מוסר. מאחר שהחוקה לא מלמד אנשים מוסר, אלא רק מענישה אותם על עבירה על החוק, יש לפתח מערכת לא-דתית לחנך אנשים להבדיל בין טוב ורע. ההיסטוריה מלמדת אותנו שללא יסוד מוסרי איתן כל החברות קורסות. על הורים ומחנכים להתחיל וללמד את ילדיהם מוסר בגיל צעיר. יש צורך דחוף ב"ספר מידות טובות", "ספר מוסר", ו"ספר נימוס" עבור הודים צעירים. הצלחה של כל חברה מתורבתת נשענת על שלושת יסודות אלו. לזכותו, להינדואיזם הייתה מסורת חזקה של לימוד מוסר, אשר נשכחה לאחרונה בשל העיסוק האובססיבי בטקסים. עלינו לזהות את העוגנים המוסריים של הודו העתיקה ולהכיר בהם. אל לנו לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה המלוכלכים.

8. הלחם בשיטת המעמדות: עלינו לחשוך את האי-רציונליות והאנכרוניזם שבשיטת המעמדות. עלינו להגיש עזרה לאלו שסבלו אי-צדק בשל מוצאם ה"נחות".

9. זהה את החכמה בעבר הודו: נאמר שהחכמה באמה מהניסיון, וניסיון בא מטיפשות. כולנו תוצרים של העבר של הודו. עלינו לדחות את הטקסים מדוללי השכל ואת הרמאויות הקשורות בהינדואיזם, אך עלינו לחפש בקפידה בעבר הודו אחר כל חכמה שאנו יכולים להשתמש בה בהווה במקום לדחות את הכל כמיושן ופג תוקף. למשל, החכמה שביסוד האופינישדות, שכוונה כנגד הבראהאמינים והקשאטיריאנים, שהאובססיה והתלות שלהם בעושר, כוח, אנשים, כבוד, תארים, העולם הבא, וכדומה הובילו להרס העצמי שלהם ולמעשים רעים - זו נכונה כיון כפי שהיא הייתה לפני עשרים וחמש מאות שנים, ותהיה נכונה גם בעוד עשרים וחמש מאות שנים מהיום.

10. הזהר: בעוד הם מנסים לשנות את החברה, על כל הרציונליסטים לזכור את ההיגד שכל הפתרונות לבעיות החברתיות, לא משנה כמה אצילית הייתה כוונתן מלכתחילה, נהפכו לבעיות בעצמם במוקדם או במאוחר. זה נכון במיוחד בהודו. אל תהיו מופתעים אם מתי שהוא בעתיד הרציונליזם יהפך להיות דת מרובת לים וטקסים חסרי דעת! אנשים מביאים לארגונים את האמונות הלא-מודעות שלהם ואת ההתנהגות המושרשת בהם, והורסים את המטרות המקוריות של הארגון. זה בדיוק מה שקרה לבודהיזם, אשר נולד ממרד כנגד הבראהאמיניזם המוצף בטקסים. בראהאמינים חדרו לשורות הבודהיסטים והפכו את הבודהיזם לדמות מראה של הבראהאמיניזם.

האופי ההודי של הפתרונות והבעיות ניכר, אבל הבעיות (ואולי גם הפתרונות?) חלים לא פחות על המדינה שלנו. גם אצלנו חסרה לפעילות הבהירה מסר מוסרי ברור, גם אצלנו השחיטות פושה, גם אצלנו הדת היא בת בריתה של הגזענות, וכן הלאה.

אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הטקטיקות שמציע קאמאת' - אני מבין את חוסר-התועלת שבלגלוג על מאמינים, אך יש בכך תועלת כלפי מאמינים-לייט וכשחרור לחצים, למשל. איני רואה שום יכולת מעשית לספק ספר מוסר שיספק דוגמה מוסרית - זה מנוגד לכל הרעיון של הנאורות, שכן על כל אחד לכתוב את הספר שלו. אבל אולי ניתן לספק חומר גלם. וכן הלאה. אבל לא הבאתי את הכתוב כדי לבקר אותו, אלא כדי להאיר אותו - הקוראים יוכלו להסיק את מסקנותיהם בלי העזרה שלי, אני בטוח.



ובלי קשר לכלום, עוד כתבה על המכונה הכלכלית האיומה של הבד"ץ. כל פעם שאתם קונים מוצר עם חותמת של בד"ץ - אתם תומכים בזרם החשוך ביותר ביהדות.
.

יום חמישי, 24 בדצמבר 2009

פלסטינאי בורח לתאוקרטיה היהודית

עדיין לא ברור לי עם הכתבה של אלון עידן "נשמה של יהודי" אירונית או לא. זה נראה יותר מדי הזוי, מקבל יותר מדי את הדה-הומניזציה של הפלסטינאים ווהחילונים מכדי להיות רציני.

אלון מספר על כתבה שמספרת את סיפורו של היימן אבו סובוח, שנולד בחאן יונס וכעת הוא יהודי טוב בשם דוד שחר, לאחר שאומץ על ידי משפחה דתית מראשון לציון. היימן מתואר כמי שבורח מהרשות, שמצטיירת כממלכת הרוע שבה מסיתים כנגד האנושיות של היהודים - למשל אומרים שיש להם רגל שלישית, ומטיפים להרוג אותם. יש לו "נשמה של יהודי", אז הוא לא רוצה להרוג, והוא בורח ומכיר בשקרים. בדרך הוא עובר עינויים, אבל בסופו של דבר משפחה דתית מראשון לציון מאמצת אותו, ו"ברוך השם" הכל בסדר. אלון מסכם: "ולשאר הפלסטינים שצפו בנו כעת: שחר הוא הוכחה חיה לכך שגם אתם יכולים להפוך לבני אדם. קפצו לראשון לציון מתישהו".

הסיטואציה והשפה כל כך מגוחכות שאין לי אלא להניח שאלון לא רציני. אבל אני תוהה אם הוא גם אירוני בכך שהוא טוען, בעצם, שרק היהודים הם בני אדם - רק בעל "נשמה של יהודי" לא ירצה להרוג ויכיר בהומניות של היהודים, רק כיהודי הוא יכול להצטרף לישראל ולהיות בן אדם.

מצד שני, זו ביקורת טלוויזיה. הוא מדבר על כתבה אמיתית, שבה לכאורה נאמרו הדברים הללו. היימן\דוד הוא בן אדם אמיתי, כנראה. ואם כך המצב, הרי שהמציאות יותר אירונית מהכל. במקום להציע מקום לבני אדם המכירים ביהודים כבני אדם, ולפליטים כגון היימן המעונה, המדינה מציעה מקום רק למי שמקבל על עצמו את היהדות (האורתודוקסית, כמובן). משפחה חילונית לא היתה יכולה לאמץ את היימן, רק משפחה דתית - לה יש זכויות יתר. עוד נדבך בעיצוב התאוקרטיה היהודית.

יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

ללכת עם ולהרגיש בלי

הדתיים רוצים מצד אחד לקבל את הכסף, המשרות וההטבות מהממלכה, ומצד שני להיות עצמאיים ולא כפופים לממלכה. להחזיק את המוט משני קצותיו.

בג"ץ דחה לאחרונה את עתירת הרבנות כנגד החלטה קודמת שלו, הקובעת שאין להפחלות את היהודים המשיחיים אלא לתת להם כשרות כרגיל. הנימוק? חוק הכשרות הוא חוק חילוני. וזה בהכרח כך, מכיוון שהמחוקק הוא חילוני, הכנסת. המדינה היא זו שקובעת מיהם הרבנים ומה הם יעשו - זו דת מדינה. לא רוצים הרבנים בכך? יואילו להתפטר מתפקידם, ולא לשרת כרב של דת המדינה אלא כרב של דתם. אלא שהם רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי.

אותו הדבר בדיוק קורה עם ישיבת הר ברכה. הרי על מה מלינים כל הרבנים? על כך שהצבא העיז להגיד לרב מלמד מה להגיד - ומשרד הביטחון אפילו זימן אותו, כאילו שהוא "עובד שלו"!! אבל זהו, שהוא כן עובד שלו. הוא מקבל כסף רב (700,000 קשל בשנה!), וכן הטבות בדמות פטור חלקי משירות ושירות מותאם לתלמידיו (בניגוד לכל ה"זוהמה" החילונית, הנאלצת לשרת שירות כללי בלי קשר לאמונותיה - הייתי מעדיף לשרת ביחידה שלא מקפידה על חוקי הכשרות והשבת, למשל, תודה). אם הם היו ישרים עם עצמם, הם היו או מקבלים את דרישות הצבא או מפסיקים את הקשר עמו. אבל הם רוצים ללכת עם, ולהרגיש בלי.

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

סרבנות מימין ומשמאל

פוסט של שלום בוגוסלבסקי פותח במשפט "גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב." ואללה נכון, אבל מפספס את העיקר. העיקר הוא לא מה יסרב אדם כזה או אחר, אלא מה מקובל על המדינה שיסרבו ומה לא. מהו המוסר הציבורי שהמדינה כופה. והתשובה של המדינה הייתה, עד היום, מבוססת בעיקרה על ההומניזם. חייל יכול למחות על פקודות, לקבול על פקודה לא חוקית, או לסרב לפקודה בלתי חוקית ובעליל - בלתי חוקית על פי איזה חוק? על פי חוקי המלחמה, שחוקקו על פי מסורת רציונלית והומניסטית. וכך גם במרחב הציבורי - אדם יכול לעשות כרצונו, בתוך מגבלות המוסר ההומני הבסיסי. זה הבסיס. מעבר לזה תעשה כרצונך, אבל את הליבה אתה חייב לקיים.

הבישוף האנגליקני סטפאן וונר הסתבך לאחרונה כאשר אמר ש "ניתן להעריך את הטליבאן על נאמנותם לאמונתם וזה לזה". זה לא שהוא לא צודק, אלא שמוסר חלקי ומעוות גרוע לעתים ממוסר רופף ולא קיים. כך הדבר גם עם הסרבנות הדתית, מימין. ניתן להעריך את שבריר המוסר שבידיהם, אבל לא להעריך אותם. ולכן, אין לכבד את סרבנותם. פשוט לא נכון שיש לכבד את "הרגשות" שלהם, את עצם העובדה שהם לא מסכימים עם החוק. סרבנות על בסיס דתי וגזעני (הרי אין לאותם אנשים בעיה לפנות פלסטינים מבתיהם...) היא מעשה פסול מוסרית וראוי לגינוי, לא לשבח.

וזה לא שאני בעד פינוי התנחלויות. אני דווקא נגד. אני בעד העברת ההתנחלויות, על שטחן ותושביהן, לרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עתידי. כל תושב התנחלות יוכל לקבל על עצמו אזרחות פלסטינית ולהמשיך לגור בפלסטין, או לחלופין לחזור לישראל. בכל מקרה הוא יקבל פיצויים על אבדן הדירה, אם יהיה כזה, ואם המשא ומתן יצלח, הרי שתושבי ההתנחלויות יוכלו גם לקבל חנינה על ההשתלטות על האדמות ויתאפשר להם להמשיך להחזיק בבתיהם במקום לקבל פיצויים, אם ירצו - לפחות לתושבים בגושי ההתנחלויות הגדולים. זה הכל. לא צריך להיאבק עם האנשים, ולא צריך לגרש אנשים מביתם - מי שרוצה להמשיך לגור שם ללא הגנת הצבא ובאופן בלתי חוקי, קרי לא לקבל עליו את הריבונות הפלסטינית - זבש"ו.

עוד טענה שעולה היא שלמעשה השמאל קורא לסרבנות חמורה יותר, מאחר שהוא קורא לא לשרת בצבא "הכיבוש" כלל. גם זו לא טענה נכונה. כל עוד הסירוב הוא לשרת בצבא כלל, הרי שזהו סירוב לחוק אזרחי - ודינו ככול סירוב לחוק אזרחי, כלומר לא חמור במיוחד מאחר שלא באמת נגרם פה נזק חמור לאזרחים אחרים. אבל מהרגע שבן אדם נכנס למערכת צבאית, זה כבר סיפור אחר. הצבא הוא לא דמוקרטיה, הוא בנוי על ציות. ולכן החומרה שבאי ציות חמורה הרבה יותר, ויש להתייחס אליה ככזו. ושוב, גם בתוך הצבא לא כל סירוב דינו אחד. יש שסירוב מוצדק ויש שלא - יש מוסר צדק, ויש מוסר מעוות.

אבל, עם זאת, צודק שלום בוגולובסקי שהבעיה היסודית כאן אינה הסרבנות אלא הקמת מדינת הלכה. יוסי גורביץ מביא ציטוט קולע ממכתב הרבנים,
"חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס".

זהו בדיוק המאבק - האם הצבא הוא צבא הקודש של עם ישראל, או צבא ההגנה של מדינת ישראל. הרבה מבאי הצבא מאמינים שהוא בעצם צבא קודש, ולא רק בני ישיבות הסדר. אבל אולי, אם אכן יממשו הרבנים את "איומם" לבטל את ההסדר, יפחת משקלם של בני ההסדר בצבא מצד אחד והשפעת הרבנים עליהם מצד שני, וכך ירחק הצבא ולו במעט מהדת וישוב להיות צבא של דמוקרטיה. בניגוד להתרברבות הרבנים, משיכת ההסדר לא תפיל את הצבא - ולו בגלל שיש להם שליטה הרבה פחות חזקה על בני ישיבותיהם ממה שהם היו רוצים לחשוב. היא כן, לעומת זאת, תרחיק מהצבא את אלו הלא נאמנים לו (אלא לרבנים), ותשיב מתי מעט מעקרון השוויון למקומותינו, ועשרות (מאות?) מליוני שקל בחזרה לקופת המדינה. ישר כוח - עזבו, עזבו את ההסדר!

יום שני, 14 בדצמבר 2009

זה לא אני, זו ההלכה

עד מתי תפקיר מדינת ישראל את הגיור בידי הרבנות האורתודוקסית? סיפורם של נירה וירון מאשקלון מתפרסם ב"הארץ". נירה ואלון אימצו שני ילדים. הראשון גויר, אבל נרשם לבית ספר חילוני רחמנא לצילן. עתה, כששמע הרב על כך בעקבות הבקשה לגייר את הילד השני שאימצו, איים לא רק לא לגייר את הילד השני אלא לשלול את יהדותו של הילד הראשון. שהרי ילד יהודי חייב ללמוד בבית ספר "יהודי", כלומר אורתודוקסי. למרות שרוב היהודים לומדים בבית ספר יהודי חילוני, ולא מקיימים מצוות ברמה המספקת את "כבוד" הרב, הוא זה שקובע מי יהודי למי שנכנס למדינה והוא דורש חינוך בבית ספר שמטיף לדת שלו, הדת האורתודוקסית. כל השאר, זה לא יהדות.

הרב טוען כי לא הוא זה שדורש את זה, אלא ההלכה. אלא שההלכה דורשת את מה שמבינים אנשים שהיא דורשת. בשום מקום בשולחן ערוך לא כתוב מה צריך ילד ללמוד כדי שייחשב ליהודי מספיק כדי להיות אזרח ישראל.

הבעיה היא לא ברב, אלא ברבנות. הרבנות, שהיא שלוחה של משרד ראש הממשלה. המדינה. המדינה היא שכופה את הדת האורתודוקסית, היא שמכריכה ילדים ללמוד בבתי ספר שמאביסים את הילדים באינדוקטרינצתיה אורתודוקסית - גם היא, במימון המדינה.

זה הכל בגגל שהחילונים בארץ הם "חילונים אבל". הם חילונים, אבל מאמינים באל. הם חילונים, אבל חושבים שבעצם החרדים צודקים, והם-הם המייצגים נאמנה את היהדות, הלוהי דת האמת. רק משעה שתקום בישראל חברה חילונית גאה, שדוחה בשאט נפש את החברה החרדית והאורתודוקסית, על שטיפת המוח הדתית שהיא משסה בילדים תמימים - רק אז יבוא לציון גואל. עד אז, נותר לי רק למחות ולקונן על הכפייה הדתית הגסה.

יום שישי, 11 בדצמבר 2009

נר תשיעי של חנוכה

חנוכה אינו חג פשוט. מצד אחד, זהו חג החוגג את נצחון החופש הדתי והלאומי מול גזרות השמד של אנטיוכוס. מצד שני, ההיסטוריה מראה שככול הנראה רצה אנטיוכוס להחיל דת אחת, סובלנית וטובה יותר מהדת היהודית, על כל האימפריה, ושהוא עשה זאת בגיבוי ועם סמכות הכוהנים הגדולים שהיו מנהיגי הדת הלגיטימיים. גזרות כנגד היהודים דווקא, וגזרות המתנגדות לקיום הדת היהודית במקביל - לא ברור שהיו כאלו, ואם היו היו אלו כנראה תגובות מאוחרות יותר, כחלק מהמאבק לדיכוי המרד. כך שאנטיוכוס לא היה אנטישמי גדול, והגזרות לא היו "שמד" נורא כל-כך.

ואילו מתתיהו המכבי היה קנאי דתי קיצוני. מעשהו המכונן היה לרצוח יהודי מתייוון, ועיקר פעולותיו של המרד בשנתו הראשונה היו כנגד מתייוונים, אשר גם תמכו תמיד והתגייסו לתגבור הכוחות הצבאיים האימפריאליים שעמם נלחם מאוחר יותר. לא מדובר פה ב"שחרור" העם מכפייה דתית, אלא בקיצונים דתיים הכופים את דתם שלהם, היהדות, על היישובים המתייוונים, אשר נלחמו בהם לאורך שנים ובהקרבה (מה שמעיד על מידת נאמנותם לתרבות היוונית). בין השאר כללו מעשי המכבים מילה בכפייה, אך גם פשוט הרג ומלחמה (יש לשער, על פי דיני המלחמה היהודים, שזו כללה טוהר מידות כגון לקיחת עבדים והרג כל תושבי העיר, כולל נשים וטף). וכמו הרבנים ה"לאומיים" הקיצונים של ימנו - שלאחר שהמדינה "בוגדת" בהם, הם עוברים לנאמנות למעין אידיאל של המדינה, נאמנות לעצמם וציבורם - כך גם החשמונאים הסירו את הכוהנים הגדולים מכהונתם, מינו כוהנים אחרים מבני-אמונם במקום הכוהנים ה"מושחתים", בזזו את בית המקדש כדי לקדש את מלחמתם, ושיא השיאים - המליכו את עצמם לכוהנים גדולים ומלכים, כאחד - למרות שלא היו כלל ממשפחת כהונה גדולה, או משושלת בית דוד.

ומצד שלישי, כל החג הזה הוא בכלל לא חג יהודי. כמו כל הדתות, גם היהדות ניכסה לעצמה חגים פאגאניים וקדומים, והטילה עליהם נופך משלה. ככול הנראה החג בכלל חוגג את יום שוויון החורף, היום הקצר ביותר, שממנו מתחילה השמש להאיר יותר ויותר - יום שוויון זה (האקווינקס) חל ב-22 בדצמבר. לכן חנוכה הוא "חג האורות". זוהי חגיגה של הליך אסטרונומי טבעי לחלוטין, חג חילוני טוב. עם הזמן התערבב החג הזה עם חגיגת סיום מסיק הזיתים, והאורות נהיו אורות משמן זית - ומשם הגענו כנראה גם לאגדה על שמן הזית. שכן אגדת כד השמן היא המצאה מאוחרת. מקור שמונת הימים הוא דווקא העובדה הבאנאלית יותר ש"טיהור" בית המקדש על ידי המכבים, שבסופו הומלך יהודה המכבי לכוהן גדול (באופן לא הלכתי בעליל), לקח שמונה ימים. וכמובן שלסביבון אין שום קשר לחשמונאים (הוא מגיע בכלל מהימורים ביידיש). גם מאות החנוכה לא קשורים (הם שימשו להימורים), וכמובן הסופגניות.

איך, אם כך, ראוי ליהודי משכיל, מואר, לנהוג בחנוכה? וויתור על החג לא רק שאינו כיף, הוא וויתור על חג שבעצם לא קשור כלל לדת - כל המנהגים החילוניים (דמי חנוכה, סביבונים, סופגניות) כלל לא מגיעים מהדת, נרות החנוכה קודמים לדת ומגיעים מחגיגת תופעה אסטרולוגית שהיא אכן תירוץ טוב מאוד למסיבה, ואפילו שירי חנוכה כדוגמת "נס לא קרה לנו" הם חילוניים, ואפילו אנטי-דתיים, במובהק. ניתן בהחלט להמשיך בכל המסורות הללו בלב שלם, מתוך מוטיבציה חילונית וללא הכנסת הדת החשוכה לחגיגת האור.

מכל ניצחונות המכבים, הדבר היחיד שהיה טוב היה העצמאות והחופש הלאומי שהושגו - ורק אותן יש לחגוג, אם בכלל. ניתן להעריך את המכבים שהצליחו, אכן, להתנגד לכפייה דתית - אבל לא לחגוג את הכפייה הדתית שהם עצמם כפו. ניתן לבכות על הצלחת מתתיהו לסחוף את העם הבור כנגד ההתייוונות של האליטות המשכילות, אבל אין לחגוג אותה. נצחון המכבים הוא אם כך אליה וקוץ בה - יש בו מן הטוב, אך גם מן הרע. ויש לחגוג את החג בהתאם.

לכן, יש להדליק נר תשיעי בחנוכה. לצד כל הנרות שאנו מדליקים לחגיגת האור המתחדש, יש להדליק עוד אור אחד לזכר כל אותם מתייוונים שכילו את חייהם במאבק כנגד קיצוני הדת המכבים, לשימור דתם ותרבותם, לשימור חופש הדת והמצפון שלהם. לזכר התרבות היוונית שהבליחה בארץ ישראל בזמן ההוא, ושלהבתה כובתה באכזריות וברבריות על ידי מתתיהו וההמון הבור שהוא הנהיג. לזכר כל אותם היהודים אשר השכילו לצאת מן הבערות היהודית אל חכמת הפילוסופיה היוונית, ואשר נפלו לידי הקנאים היהודים. ובמיוחד בימים אלו, שבהם שר המשפטים קורא למימוש חוקים שיהפכו את האפיקורוס לבר דין מוות - עלינו להדליק נר כתזכורת, שאם לא נשמר גורלנו יהיה כגורלם, ונספה כולנו בידי הקנאים היהודים. הדליקו נר נוסף בחנוכה, בכל יום - נר זכרון.


יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

אמירות תאולוגיות

אני צאצא של המהר"ל מפראג - למרות שבמשפחה שלי צוחקים שאנחנו בעצם צאצאים של הגולם. זה לא אומר שאני צריך לכבד את הרעיונות שלו. בפוסט הזוי מדבר דויד קלינגהופר בהערצה על ה"נבואה" שהמהר"ל גילה בתנ"ך:
"במתווה התנ"כי של ההיסטוריה, ארבעה ממלכות עלו וזו לאחר זו כילו את נוכחות האל בעולם במשהו מהדרה. כל אחת עשתה זו על ידי כך שמנעה מהיהודים ריבונות על אדמתם, בעוד שישראל נועדה להמשיך במשימתה במידה הגדולה ביותר האפשרית. ממלכה אחת היתה יוון. אחרת היתה רומא, שאנו עדיין שוהים בצל הגלות שלה. המהר"ל מוצא רמז לכל הארבעה בפסוק השני בבראשית. זו היה ידוע מראש, לא עניין של מזל, חלק מהתבנית שאלוהים ידע היטב שתבוא לידי מימוש."

איזו דרך חשיבה עלובה! זוהי הצרה הגדולה שבדת - שהיא מעוותת את דרכי החשיבה. כל כך הרבה עיוותים יש כאן, שאיני יודע מאיפה להתחיל.

ה"נבואה" היא שטות והבל מוחלט, פירוש לאחר מעשה ללא כל אפשרות לוודא שהפירוש נכון, המצאת משמעות חדשה לטקסט במקום נסיון צנוע להבין מה הטקסט אומר בהתאם לרקע שבו הוא נכתב, למטרת הכותבים אותו, וכדומה. שלא לדבר על זה שהיו הרבה יותר מארבעה כובשים לישראל. אבל קלינגהופר, והמהר"ל, לא נותנים לעובדות לבלבל אותם - הם יודעים את האמת, וצריכים רק למצוא את הרמזים לכך שזו אכן האמת. אפשר להתעלם מכל הרמזים הנגדיים, ולא צריך כמובן לחקור ללא ההנחה שמה שהם מאמינים אולי, מי יודע, לא נכון. זה בדיוק הפוך למדע, שמבחינה פורמלית לפחות תמיד מחפש להוכיח שמה שהוא אומר לא נכון - ומקבל כראייה לנכונות עמדותיו את העובדה שהנסיון לא צלח. החסך העצום הזה בחשיבה ביקורתית משתק את החברה הדתית, וחונק את החברים בה בערפל של בערות מרצון.

אולי לא פחות חמורה מכך היא תמונת האל ה"מסתתר" העולה מהנאמר. התאולוגיה של האל המסתתר מועלה לדרגת תאוריית קונספירציה, אשר עצם חוסר הראיות לה מהווה ראיה לה. הרי האל תכנן מראש להחסיראת עצמון מהעולם, אז ברור שלא תמצא לו ראיות בעולם! זו חלק מהתוכנית האלוהית! כך, במקום לחפש את האמת על פי הראיות, מחפשים אותה על פי חובר בראיות, ומקבלים כ"ראיות" אליה כל צירוף מקרים שאולי מתאים, איכשהו, אליה - אם נדמיין חזק מספיק.

ואולי חמורה מכל היא תמונת האל שמציירת תפיסה זו. זהו אל המשאיר את עולמו הפקר, אל החסר את היכולת או התבונה בכדי לכוון את העולם בהשגחה, ולכן זונח את יציריו כדי שיסתדרו לבד בעולם מלא הרוע והסבל שהוא יצר - ולאל זה קוראים הדתיים "טוב"! תמונה מעוותת זו של הטוב גוררת אמירות תאולוגיות מביכות כגון זה שהשואה היתה טובה (שכן "הכל לטובה"), אבל חמור יותר מכך - יש לה השלכות הרות אסון על המוסר של החברה. אל שכיבוש והרג הם חלק מתוכניתו האלוהית מוביל לכיבוש, אלימות, והרג בשמו. אל שיוצר דברים בלתי מושלמים יוצר חלוקה לדרגות של מושלמות ועל ידי כך את הגזענות, והאפלייה המינית הפושים ביהדות. וכאמור, אל נפקד מעודד חשיבה לא-ראייתית, ועמה את האדרת האמונה על פני החשיבה, ולכן את הערצת הקנאים ועידודם, ובורות והסתגרות בכדי לשמור על הנפש מפני העולם (שכן האל, והאמת, מסתתרים מהעולם, ולכן חשיפה אליו עלולה להוביל לכפירה).

הדת מבלבלת בין חושך לאור, עד כדי כך שהיא אומרת שהרע הוא טוב והטוב הוא רע. כך בפיתול תאולוגי מגיע קליגהופר למסקנה כי זה טוב שיש אנשים שנטרפים על ידי חיות טרף, כי זה "מאתגר" אותנו רוחנית. הצדקת הרשע היא ללא ספק התהום העמוקה ביותר שהתאולוגיה מדרדרת אליה. אני מניח שקליגהופר היה חושב שאדם ששיסה חיות טרף בבניו כדי "לאתגר" אותם, וכתוצאה מכך מת בן שלו, צריך לקבל כלא. אבל כשזה מגיע לאלוהים, "אבינו שבשמים", הכל מותר, הכל טוב. שום תירוץ לא ייחסך כדי לצייר את העולם חסר-האל שלנו כעולם המונחה על ידי אל טוב. כמה עלוב.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

כבר יש כאן מדינת הלכה

"צעד אחר צעד ננחיל לאזרחי ישראל את חוקי התורה ונהפוך את ההלכה למשפט המחייב במדינה"
דברי שר המשפטים, בכנס של ארגון "הליכות עם ישראל", הם חלק מתהליך מתמשך לשנות את אופיה של ישראל להיות מדינת הלכה. אבל, טוען נאמן, כי "אין בדבריו אלה משום קריאה להחליף את חוקי המדינה בחוקי ההלכה, לא במישרין ולא בעקיפין". דבריו הוצאו מהקשרם. ואכן, כדי להבין דברים צריך להבינם בהקשרם. מה היה אותו הקשר?

הכנס אורגן על ידי ארגון הפועל לקידום מתן סמכויות ויכולות לבתי דין רבניים. בכנס היה הנואם הראשי (בווידאו) הרב עובדיה יוסף, שקרא להחרים את כל מי שמתדיין בערכאות משפטיות חילוניות - לא לצרף אותו למניין, שכן הוא "רשע" - כלומר, דינו מלקות. הרב הראשי יהודה מצגר יצא בו נגד סמכות בג"ץ לבטל החלטת בית דין רבני. ונאמן עצמו קרא "להשיב עטרה ליושנה", כולל את המשפט האומלל למעלה.

בהקשר זה, ברור שדווקא טענתו השנייה של השר אינה נכונה - נאמן בהחלט כן קורא "להחזיר עתרה ליושנה", ולהפוך את ישראל לעוד מדינה פנדמנטליסטית הנשלטת על ידי חוקי שריעה (יהודית, במקרה), בכף אחת עם איראן (מי ייתן ומתנגדי המשטר בה יצילוה מעצמה בימנו אמן), אפגניסטאן, ושאר המדינות המוסלמיות. נאמן וחבר מרעיו יביאו ליום בו יתבצעו דיני ההלכה האמיתיים בארץ - ימים חשוכים של סקילות, עונשים פיזיים, ומשטרת מחשבות.

זו אינה סכנה אמורפית, עתידית. כבר היום קיימים בתי משפט בלתי-רשמיים שכאלו. כבר היום נאסר על הציבור הדתי ללכת לבתי דין אזרחיים, באיומי גירוש מבתי כנסת (שממומנים על ידי המדינה!), גירוש ילדים מבתי ספר (שממומנים על ידי המדינה!), עלבונות ציבוריים, אלימות, ועוד. כבר כעת מכוננת הרשות השופטת החילופית, במימון המדינה, בניצוחם של הרבנים עובדיה ואלישיב. כפי שהקימו הארגונים הציוניים את מערכות השלטון עוד לפני העצמאות, כך מקימים החרדים את ארגוני השלטון ההלכתי עוד לפני ההשתלטות - הדמוגרפית וה"חינוכית" - על המדינה. מוסדות אלו כבר קיימים ופועלים, ויש שכונות וישובים שלמים שהחוק מודר מהם והם פועלים כמדינה אחרת, מדינת חרדיסטאן. מדינת ההלכה כבר כאן - השאלה היא האם היא תתפשט, ותעכל את המדינה, או תנמק ותיעלם.

עוד לא מאוחר מדי. ניתן לעצור את הטאלאביניזציה של ישראל, ולחייב את כל האזרחים - כולל החרדים והדתיים-לאומנים - על פי דין ליברלי דמוקרטי. אבל לשם כך יש להפריד דת ומדינה, להפסיק להזרים כספים למנגנונים שפועלים כנגד המדינה ולפעול נגד העומדים בראשם - הרבנים יוסף (עובדיה ואלישיב), אליעזר מלמד, ודומיהם.

במילים אחרות - יש להצביע אור.
רק מפלגה חילונית גדולה תוכל להביא למצב בו אין קואליציה דתית, אין קואליציה בלי הפרדת דת ומדינה. רק מפלגה ששמה לראשה את האג'נדה החילונית תוכל לעמוד בפני פיתויי החרדים בוויתורים בעניינים אחרים, כגון השלום או הכלכלה - כפי שעשתה מפלגת מרץ פעם אחרי פעם.

יום ראשון, 6 בדצמבר 2009

אבולוציה או בילבולציה

בסרטון עם שם מתאים מאוד, טוען משתמש היו-טיוב segalttl בעד בילבולציה. הוא אומר, למשל, שלא נמצאו צורות ביניים, למרות שישנן כמובן אינספור כאלו - סימן לבלבול ובורות עמוקה. אבל מה שהוא הזכיר לי יותר מכול הוא ציטוט ישן של אוגוסטינוס, על הסכנה שבקשירת הדת לעמדות מדעיות:
כאשר לא מאמין שומע את הנוצרי, המתאר לכאורה את פירוש דברי הקודש, מדבר שטויות בנושאים אלו [מדעים] - זה דבר לא מכובד ומסוכן; ועלינו לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מצב מביש שכזה, שבו אנשים רואים בורות רבה בנוצרי ומעמידים אותה ללעג. חבל לא כל כך שבזים לאדם בור, אלא שאנשים מחוץ לחיק האמונה יחשבו שסופרינו הקדושים החזיקו באמונות שכאלו, וכך, באובדן רב לאלו שעל גאולתם אנו עמלים, הסופרים של דברי הקודש נדחים ונתפסים כאנשים לא מלומדים. (אוגוסטינוס, המאה הרביעית לספירה)
הטענות של סגל (?) יובהרו כלא נכונות לכל מי שיטרח ויבדוק אותן. בטווח הקצר, מעט אנשים יעשו כן, כלומר מעט אנשים הלכודים בתוך תפיסת העולם והחברה החרדית. אבל עם הזמן, יותר ויותר יראו את האור. וכאשר נחשפת הדת בטעות באמונותיה הארציות, קצרה הדרך להבנה שאין היא מקור אמין כלל לאמת גם בתחום המוסרי, והקוסמי, ומכאן הדרך לכפירה בעיקר ויציאה בשאלה קצרה. התנגדות החרדים לאבולוציה, וככלל למדע, תביא בסופו של דבר לסופם.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

אבל אף פעם לא הייתי בסיני!

הצלחת ההפגנה כנגד הכפייה הדתית פשוט לא מובנת בקרב החרדים. הם לא מצליחים אפילו להבין שההפגנה היתה נגד אלימות, לא נגד הדת - ומכאן הצלחתה, מכיוון שהיא פנתה לציבור רחב וגדול, ולא רק לחילונים האתאיסטיים. אבל האמת, אולי קשה להאשים אותם, כשהתקשורת שלהם משקרת להם ואומרת ש"רק מאות בודדות נענו לקריאה לבוא ולמחות על הכפיה החרדית" (בעוד שהגיעו אלפים) ב"הפגנה החילונית" (החברה מ"נאמני תורה ועבודה" וודאי יופתעו לשמוע שהם חילונים) של "ארגוני השמאל" (כמו צעירי הליכוד, למשל). גם התקשורת הפופולרית לא טובה הרבה יותר, למשל Ynet מפרסם ש"גם החילונים בירושלים יודעים להפגין", ורק מזכירים ש"חילונים וגם דתיים מתונים, תושבי ירושלים וגם מבקרים מערים אחרות" השתתפו בגוף הכתבה (ומי קורא לעומק?).

וכך עומד הרב יצחק גולדקנופף, מזכיר ועדת הרבנים למען קדושת השבת, ופשוט לא מבין על מה היתה ההפגנה.
"ההפגנה הזו תמוהה מאוד בעיניי. הרי אם היינו מפגינים נגד הקפאת הבנייה או באיזה עניין פוליטי הייתי מבין שיש צד שני. אבל כשאנחנו מוחים נגד חילול שבת ונגד זה שלא נותנים ליהודי יום מנוחה בשבוע - אני לא מבין איך יש מי שעומד בצד השני, אלא אם כן הוא לא יהודי בעצמו". לדבריו, "כולנו, גם אני וגם מי שהפגין הערב, עמדנו בהר סיני וקיבלנו את החיוב לשמור את השבת"
יש בהחלט צד שני לרעיון העוועוים ש"כבוד" הרב הוא זה שיחליט בשבילי שאני יהודי ולכן יום המנוחה שלי יהיה ביום שבת, בחוק. אבל הבעיה הבסיסית של הרב המסכן היא פשוט שהוא לא מבין על מה ההפגנה. האלימות החרדית מסיבה להם נזק עצום, בכך שהיא מפנה אפילו את הדתיים המתונים נגדם ועל ידי העלאת הנושאים (ועיוותים על ידי התקשורת) מנפחת את כוחם של החילונים ולכן מוסיפה לכוחם. למרות שההפגנה הזו לא היתה הפגנה חילונית, אחריה החילונים בירושלים יהיו גאים ותוקפנים יותר, יותר אנשים יצטרפו למאבקים חילוניים, וכדומה. האלימות החרדית מובילה להתחזקות החילונים.

אבל הדבר המוזר ביותר בדברי גולדקנופף הוא האמירה ההזויה שכולנו עמדנו בהר סיני וקיבלנו את החיוב לשמור את השבת. "כבוד" הרב איבד את היכולת לא רק להבדיל בין חושך לאור, אלא גם בין מציאות למשל. זה לא שזכרונו בגד בו והוא מאמין שהוא עמד בהר סיני; אני אטה לו חסד ואניח שהוא לא עד כדי כך משוגע. אלא שהוא איבד את היכולת להבדיל בין אמירות נכונות ללא נכונות, בין מטאפורה לאמת, בין משל למציאות, ובין דעתו שלו לבין המציאות. זוהי חלק מהתרעלה הדתית, המרחיקה את האדם מן המציאות - וגולדקנופף שתה את כוס התרעלת עד תומה.

סיפור מעמד הר סיני הוא אבן יסוד באמונה החרדית. בפרסום לקראת ההפגנה אמר לי חרדי אחד שלא ייתכן שהמציאו אותו - שש מאות אלף לא ישקרו, ואם ינסו לשקר הרי אבותיך לגידו לך "לא, לא היינו במעמד הר סיני". אני מאשים את משרד החינוך, שלא דאג להשכלה דתית נאותה לתלמידיו. בכך אני לא מתכוון לעוד שיעורי תנ"ך, אלא לשיעורים על איך התהווה התנ"ך - ודתות אחרות. כאשר אדם נחשף לאיך נוצרות ומשתנות דתות באמת, ה"טיעון מהר סיני" נראה מיד כנבוב וחסר כל הגיון. אין כל בעיה למסורת כלשהי להתפתח ולהשתנות עם פירושים שונים במהלך השנים והמאות -בין אם היא על הר סיני הוא שהיא על תחיית המתים בירושלים כשישו ביקר בה. הטקסט התנכ"י, על הסתירות שבו ועל כל מה שלא כתוב בו ושנטען שיש בו על פי פירושים מאוחרים יותר (כמו למשל המספר שש מאות אלף), מהווה בפני עצמו הוכחה ניצחת לכך שמדובר בעוד מיתוס, עוד דת שהתפתחה באופן רגיל לחלוטין, כמו שאר הדתות. לא שממש זקוקים להוכחה נוספת.

יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

לוקחים בחזרה את ירושלים, בהליכה

במוצ"ש ייצא לפועל מה שהיה צריך לצאת שבת שעברה - צעדה של הציבור השפוי, כנגד הכפייה החרדית באינטל ובכלל. כפי שאומר אתר האירוע,
בעקבות ההפגנות האלימות של החרדים באינטל
בעבות ההפגנות האלימות של החרדים בקרתא
חילונים, דתיים ומסורתיים
אומרים די לנסיונות הכפיה החרדית
ומתאחדים להחזיר לעיר
את השפיות, את החופש, ואת הכבוד ההדדי
נפגשים למצעד שיתחיל בכיכר פריז,דרך המשביר לצרכן,בן יהודה ויסתיים בכיכר ציון בארוע גדול של חופש ופלורליזם לכולם בירושלים

היה אולי עדיף לצעוד ביום חמישי, לפני יום שבת, אבל זה מוקדם מדי. לא צועדים בשבת עצמה כדי לאפשר לציבור שומר-השבת לבוא - ואני חושב שהפעם, הוא יגיע. אני מקווה שנצליח להביא המון מכובד.

זו עדיין תגובה "עדינה". בהמשך, יש הפתעות יותר חריפות, שאני מקווה שנצליח להרים - לא כפורום הארגונים, אלא כמפלגת אור ועוד חילונים, דברים כגון צביעת השם יהוה על הכביש...

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

האמת, מאוכזב

השבוע היתה אמורה לצאת פעילות מסוימת לנוכח הפגנות החרדים, אבל בסוף היא לא ממש צלחה. חבל. נכשלנו בהרמת אירוע נגדי, וזה די מאכזב.

מצד שני, המשטרה עושה קצת יותר - אבל עוד לא מספיק. זה נחמד מאוד להתחיל לעצור חרדים פורעי חוק, אבל זה ש"שוטרים ניסו לעצור מפגינים נוספים, אך נתקלו בהתנגדות ובשימוש בכוח מצד החרדים, תוך משיכות וקללות" - זה מגוחך. המשטרה צריכה להיערך בכוחות ומשאבים שיספיקו כדי לעצור את מי שצריך לעצור. באמת שהיא מסוגלת. ואם לא - אז יאללה, תביאו צבא. אם הוא מסוגל לעזור למשטרה לפנות ישובים, הוא יכול גם לעזור לה לפנות חרדים למעצר.

נו, קצת מאוכזב. אבל אולי, רק אולי, שבת הבאה... ?

יום שני, 16 בנובמבר 2009

אני מאשים את המשטרה

טוב, התפרעות החרדים היא לא באמת באשמת המשטרה. אבל העובדה שהיא ממשיכה ללא הפרעה - כן. המתפרעים הרסו רכוש בשווי מליון שקל ויותר, פגעו בסגן ראש עיר, תקפו עיתונאים... וכמה מעצרים היו? כמה אישומים? אפס. ככה לא מרתיעים בריונות - ככה מעודדים אותה. איפה הסוסים? האלות? הזרנוקים? למה אפשר להשתמש בהם כנגד סטודנטים מפגינים, אבל לא נגד חרדים מפגינים? אם הם היו ערבים, כבר מזמן היו כמה בבית חוליפ ועשרות עצורים באשמת התגדות למעצר, הפרת סדר, תקיפת שוטר...

אני מבין את המשטרה - היא רוצה סדר, לא שלטון חוק. היא בטח שלא רוצה נפגעים, ויחס עוין (עוד יותר) מהאוכלוסיה החרדית בהמשך. אבל יש לה תפקיד לבצע, והיא נכשלת בו.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

אינטל ואי-שוויון כלכלי

ההפגנות האחרונות כנגד פתיחת מפעל אינטל בשבת הן רק נסיון שקוף של העדה החרדית ליצור צרות לראש העיר החילוני. אבל הם מראים לא רק את הכפייה הדתית ושלילת החופש, אלא גם עד כמה הדת גורמת לעוני. אפילו ההפגנות בפני עצמן, גם אם הן לא ישיגו מאומה, מרחיקות את הסקטור הכלכלי מירושלים, ותורמות בכך לעוני של כל העיר. מה שטוב, כמובן, לדת - אנשים עניים פונים יותר לשירותי דת ותמיכה כלכלית על ידי ארגונים דתיים, בייחוד כאשר מערכת הרווחה במדינה כושלת (כפי שהיא במדינתנו הקטנה).

אבל הדת תורמת לא רק לעוני ישירות, אלא גם לחוסר שוויון כלכלי (שככלל מלווה אותו). ניתוח שערך טום ריס השווה את חוסר השוויון החברתי ב-54 מדינות, תוך שליטה על משתנים אחרים כגון אחוז הזקנים באוכלוסייה, הגירה, שיטה פרלמנטרית (ייצוג יחסי נוטה לבחור שמאל כלכלי), ועוד. התוצאה - הגורם היחידי שבקורלציה עם חוסר שוויון היה הדת! גם כשהוא הגביל את הרשימה לשני-שליש המדינות העשירות יותר, הדת היתה אחד מארבעת הגורמים העיקריים (שהיו שוויום בחוזקם, וביחד הסבירו 80% מהשונות).

אי-שוויון כלכלי אינו בדיוק עוני, אבל הוא כן מתכון לעוני של רוב האוכלוסיה, לתחושת קיפוח, למתחים חברתיים, וכדומה. הדת עולה ופורחת כשיש אי-שוויון כלכלי. ומנגד, בכך שהיא מרחיקה את הסקטור היצרני, הדת לא רק גוררת ישירות לעוני, אלא גם מעמיקה את חוסר השוויון הכלכלי בין החרדים לחילונים במדינה, בין ישובים דתיים וישובים חילוניים, וכדומה. עוד מתכון למתח, עוד מתכון ל"שלנו" לעומת "שלהם", עוד מתכון לאסוף כמה נפשות טועות.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

עדכון הספריה הבהירה: אפולוגטיקה

הספריה הבהירה עודכנה בעוד עמוד: עמוד השער של האפולוגטיקה. זה רק מאמר קצרצר ומסכם, אבל הוא יספיק לבינתיים. יש קישור להרחבה רק לטיעון הקוסמולוגי, אבל גם הקישור הזה מוביל רק לגרסת בוסר - שאולי בכלל עדיף להוריד מהאתר עד שתהיה בשלה. נראה.

העבודה נמשכת על המבוא לתורת המוסר. ברגע שהוא יושלם, הספריה תוכל למעשה להיפתח. במקביל אני עובד על הטיעון הקוסמולוגי. שני המאמרים האלו ייקחו די הרבה זמן. נו טוב.

יום שני, 9 בנובמבר 2009

קישורים

כמה קישורים:

1) ארה"ב נתנה ציון "לא מספיק" לחופש הדת בישראל - עקביא אלדר (הארץ) מספר על דו"ח שנתי של מחלקת המדינה של ארה"ב שמפרט את הבעיות בכפייה הדתית בישראל. הדו"ח מראה שישראל יותר קרובה למדינות ערביות למערביות בכל הקשור לחופש דתי. בקיצור - ישראל מקצה משאבים ותמיכה ממשלתית ביהדות אורתודקוסית, תוך כדי אי-שוויון בתמיכה בדתות אחרות (עד כדי תמיכה תקציבית כמעט רק ליהדות אורתודוקסית, ואי-מתן שוויון ציבורי כגון בגיור רפורמי) ואף נישול שלהם וחוסר כיבוד הזכויות שלהן (החל בנישול מסגדים וכלה באי-הגנה מפני פעילות עבריינית), וכמובן תוך כדי אפלייה מינית (שאיכשהו תמיד הולכת יד ביד עם אפלייה דתית). אבל כדאי לקרוא את הציטוטים מהדו"ח, שממחישים היטב את הבעיה.

2) סגן שר הבריאות כנגד הרופאים - פרופסור יעקב לביא מתרעם על סגן השר (כלומר השר בפועל, אבל חס וחלילה לא יתכנה כך כדי שלא יישב בממשלה ציונית) יעקב ליצמן, הטוען כי דום לב הוא מוות ומוות מוחי אינו מוות, כך שכל הרופאים המשתילים (הלוקחים לב פועם מבעל מוח מת) הם רוצחים. זוהי כמובן עמדת ההלכה, על פי החרדים, כך שאין מה להתפלא, אבל בהחלט יש לגנות. מה שמעניין הוא שהרבנות הראשית הוציאה פסק הלכה שדווקא מוות מוחי הוא הקובע, מה שמראה מבחינתי שני דברים: אחד, כמה ההלכה זה מה שרוצים שהיא, וזה מגוחך; ושניים, שלא לחינם הדתיים באמת לא מתייחסים לרבנות הראשית, מכיוון שהיא בוגדת במסורת ההלכה ובעקרונותיה, ומהווה למעשה מעין חצי-רפורמה, רק בלי שום קהל רפורמי שהולך אחריה (עם כבר רפורמים - עדיף רפורמים אמיתיים, כמו חדו"ש).

יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

דו"ח גולדסטון

אני מנסה לא להיגרר לפוליטיקה בבלוג, אבל לפעמים אני נשבר. כמו הפעם.

התגובה הישראלית לדו"ח גולדסטון היתה בזיון. לא בגלל שדחו אותו - אלא בגלל שדחו אותו ברטוריקה, בהתלהמות, ללא שאפילו קראו בו. דחו אותו כרפלקס פוליטי, לא מתוך ניתוח אנליטי ואמיתי של טענותיו.

עכשיו, דו"ח גודלסטון הוא בן 575 עמודים. לי בחלט אין זמן לקרוא אותו, אוני גם לא בקיא בהיסטוריה, חוק, ומדעי המדינה כך שקריאה שלי בו לא תהיה מאוד אפקטיבית. אבל היתה חסרה מאוד תגובה של מישהו שכן קרא אותו, וכן בקיא, וכן יכול להגיב בצורה מושכלת לטענות, להגיב לדו"ח באמת. וסוף סוף קראתי כזו תגובה:

משה הלברטל, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, כתב מכתב תגובה ארוך במגזין The New Republic. הלברטל טוען כנגד הדו"ח שהוא אינו מנסה אפילו להתמודד עם הסוגיות המוסריות, ולכן החוקיות, האמיתיות, ושהוא אינו אלא כתב אישום פוליטי שלא מנסה להציג את האמת לאשורה. רוב טענותיו על פשעי מחלמה פשוט אינן מגובות בהבנה של מה צבא יכול וצריך לעשות במלחמה אי-סימטרית, ושל הצבא והחברה הישראלית והפלסטינית. חלק ניכר מהדו"ח מוקדש לניתוח של הפשעים של ישראל כנגד זכויות האדם ביהודה ושומרון, ניהול הסכסוך, וכדומה - דברים שאין בינם ובין בדיקת דרך ניהול המלחמה דבר וחצי דבר. הדו"ח מבוסס, ביודעין, על עדויות של פלסטינאים, אבל לא שם לב לבעיות המתודולוגיות שזה מעלה בחיפוש האמת, ונראה שהוא לא מתעניין בחיפוש האמת והצדק בכלל.

יחד עם זאת, גם הלברטל מודה שינן כמה עדויות חמורות שראויות להיבדק. ישנן עדויות, למשל, להריסת בתים רבים בעזה בימים האחרונים, ללא שנראה שהיה לזה סיבה מבצעית, ככול הנראה כדי "להשאיר צלקת"; ישנן עדויות לתקיפת מבנים ותשתיות שאין להם כל שימוש צבאי, או שהנזק שייגרם לאוכלודייה מהשמדתן לא פרופורציונאלי לנזק הצבאי לחמאס - למשל מערכת הביוב, או תחנת הקמח; ישנן עדויות לכשלים ברמה האישית, כגון ירי על אנשים המניפים דגל לבן. יש הרבה מה לחקור, ולבדוק.

הניתוח של הלברטל גם הוא עצמו אינו נטול פניות. ניתן לראות זאת במילות הסיום שלו -
By clearing up these issues, by refuting what can be refuted, and by admitting wrongs when wrongs were done, Israel can establish the legitimacy of its self-defense in the next round, as well as honestly deal with its own failures.
ודוק - צריך להפריך את מה שאפשר להפריך, ולהודות בטעויות שנעשו. זוהי פליטת מקלדת פרוידיאנית - צריך כמובן להפריך מה שלא נכון, לא את מה שאפשר. אבל העובדה שאני בוחר בנקודה שולית כזו מראה את ההערכה הרבה שיש לי לניתוח של הלברטל - בבירור יש כאן מישהו שקרא את הדו"ח, חשב על נושא, ויודע על מה הוא מדבר, ושנותן תשובה אמיתית ושוקלה לדו"ח וניתוח רציני של המוסר במלחמה. תענוג לקרוא.

רק דבר אחד חבל - שזה באנגלית. היה חסר, חסר מאוד, ניתוח כזה של הדו"ח בעברית בכל הדיון עליו בתקשורת המקומית.

(ןתודה לאריה)

שטרנהל על הנאורות


נכחתי בהרצאה של זאב שטרנהל על "הנאורות, האנטי-נאורות, ונפילת הדמוקרטיות במאה ה-20". למי שלא מכיר (כמוני), מודבר בהיסטוריון מכובד, שמאלאני, ולכן קורבן לנסיון רצח על ידי לאומני-דתי. אבל ההרצאה לא עסקה בזה, לא ישירות - שטרנהל הקדיש אותה להסביר כי הנאורות היא שעומדת בבסיס הדמוקרטיה, וכאשר מערערים עליה מתערערת הדמוקרטיה.

מהי הנאורות? מסתבר שקאנט הגדיר אותה כ"בגרות", כלומר היכולת להשתמש בתבונתך ללא הדרכה. מכאן נובעת תפיסת האדם כאוטונומי, כריבון לעצמו, ולפיכך כשווה לבני האדם האחרים - ומכאן עולה כל הדמוקרטיה. קל לראות את הניגוד לדת - הנהייה אחר מנהיגים דתיים, אם בשר ודם ואם דמות אלוהים עצמו, הינה ביטול האווטונטמיה של האדם, אינפנטיליות המובילה להיררכיה וסמכות ולאיבוד צלם אנוש. (אני מרחיב בפוסט זה על הרעיונות שממעתי - אין לקחת אותו כסיכום של ההרצאה, שטרנהל לא אמר את כל מה שאני אומר.)

אך מה שעניין אותי במיוחד בהרצאה היו דווקא היסודות של האנטי-נאוורת. היו שם כמה תובנות מעניינות. ראשית, מסתבר שדווקא אנטי-נאורות היא המובילה לרב-תרבותיות. האנטי-נאורות גורסת שלא כל בני האדם שווים כ-בני אדם, עם זכויות אדם, אלא שכל עם ואומה הם משהו נפרד בפני עצמו - ומכאן מגיעים לרעיון שלכל עם מגיעות הזכויות שלו (כמו חזון ה"מדינה דו-לאומית" בארץ), ורב-תרבותיות (כגון ההשקפה שהחרדים רשאים לחנך את ילדיהם איך שיירצו - אלו הרי הילדים שלהם, בחברה שלהם, הם לא "ילדים אנושיים" אלא ילדים חרדיים). לכן, בפועל, היתה זו דווקא האנטי-נאורות שלעיתים רבות הביאה לסובלנות ורב-תרבותיות (החל מקבלת הדיהמי בארצות האסלאם וכלה במובלעות האסלאמיות בבריטניה). לעומת זאת, הנאורות מטיפה לכך שלכל בני האדם מגיעות אותן זכויות, ולכן מלווה ככלל באי-סובלנות כלפי תרבויות שונות, שלעיתים מגיעה לכלל כפייה (כגון איסור הבורקא בצרפת) ומתדרדרת בקלות לאלימות (כגון במהפכה הצרפתית). תמיד התנגדתי לרב-תרבותיות, ורק עכשיו אני קולט עד כמה עמוקים השורשים להתנגדות זו; וטוב לשמוע על ההשלכות הלא-טריוויאליות של העמדות.

עוד נקודה שנגעה לליבי היא העובדה שיש ממש בחלק מטיעוני האמטי-נאורות. אחד הטיעוניים, למשל, הוא ש"הדמוקרטיה משמעותה שלישו ולסוקרטס ולאחרון האנאלפבתים לכולם מגיע קול אחד". שטרנהל נימק כנגד שהשוויון הוא לא ברמה אלא בזכות המוסרית, אולם זה לא הסבר מספק. נכון שיש שוויון מוסרי, אבל זה אומר שצריך להיות שוויון בקביעת המטרות לחברה, לא בקביעת הדרך להגיע אל המטרות. אני חושב שהתשובה האמיתית היא האמרה השחוקה שהדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר חוץ מכל האחרות - נכון שבתאוריה היה צריך להבדיל בין בחירה במטרה, שבה רצונות כולם שווים בערכם, ובחירה בדרך, ששם התבונה והידע חשובים, אולם למעשה לא ניתן לעשות זאת. יתרה מכך, כל נסיון לעשות זאת (כגון שלטןן המנדרינים בסין) אינו יציב ויביא לשחיתות, אריסטוקרטיה, וקבעון מחשבתי ומדיני בטווח הארוך. הבעיה כאן אינה מוסרית, אלא פרקטית.

התומכים באנטי-נאורות גם צודקים בכך שאין בחירה חופשית ונפש, ושאין זכויות "טבעיות" אלא זכויות הן משהו שאנחנו בוחרים לתת. אך אלו נקודות מטאפיזיות משניות. האנטי-נאורים טועים בדבר החשוב ביותר, והוא השוויון המוסרי בין בני האדם - הרעיון שאדם הוא אדם, ולא יהודי או ערבי וכן הלאה. כאן אני מסכים עם עמדתו של שטרנהל שזו בחירה ערכית, לא עובדתית.

לבסוף, הערה על חוסר הנאורות של הקהל. קודם כל, לא היו כמעט בכלל צעירים בקהל, וזאת למרות שההרצאה היא באוניברסיטה ופורסמה באוניברסיטה. אני חושב שזה מעיד על הרדידות של הסטודנט למדעי הטבע, שמתעניין בטבע ובמקצוע ולא בפוליטיקה והגות - וחבל. גם זה וגם זה חשובים - אולי הפוליטיקה חשובה יותר מהכל, כפי שאריסטו טוען, שכן רק היא מאפשרת לנו לעשות את כל השאר. אז חבל. שנית, ביציאה מההרצאה התפתח, מטבע הדברים, שיח בקבוצות קטנות. אני לא יכול להעיד על הכלל, אבל בקבוצה שלי הוא היה ירוד ביותר - לא זכרנו נכון את מה שהמרצה אמר, ובכלל היו כמה אמירות צדקניות שמציגות את היהדות והעם היהודי כנאור, ומעוותות את ההיסטוריה - ניסיתי לתקן, לא בטוח שהצלחתי. בטוח שלא לחלוטין הבנתי את דבריו של המרצה אז, וגם לאחר שחשבתי עליהם עוד אני בטוח שאני מפספס הרבה. זהו אקורד אירוני מה לסיים בו הרצאה המהללת את הנאורות...

http://www.youtube.com/watch?v=twnG1Rae_eI&feature=subtivity

יום שני, 2 בנובמבר 2009

עדכון הספריה הבהירה: קישורים

הוספתי דף קישורים לאתרים אתאיסטיים (בעברית) ברשת - אתרים שמקדמים את הבהירות בישראל. אני אשמח לקישורים נוספים...

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

שינוי דתי על פני הדורות

הדת בבריטניה מתרסקת מזה זמן רב. באמצע המאה ה-19 (1851) , אחד משני אנשים באנגליה ישב בכנסייה ביום ראשון - בהדרגה ירדה ההשתתפות, כך שבסוף המאה ה-20 (2000) רק אחד משתים עשרה הגיע. אך אם יש תקווה להשיב את השפיות, ולהוריד את הדת, בארץ, חושב להבין איך ומדוע השינוי הזה מתרחש. הלקח הברור ביותר הוא שהשינוי לא מתרחש כתוצאה של שינוי דעות, אלא של הבדל בדעות בין הדורות. כל דור ודור בבריטניה פחות דתי מהדור הקודם לו. למעשה, וואס וקרוקט [1] מראים ש"זמן מחצית החיים" של הדת בבריטניה כיום עומד על דור אחד - כלומר שלילד להורים דתיים יש 50% סיכוי להיות דתי שיגדל, ו-50% שהוא "יאבד" ויהפוך להיות חילוני. לעומת זאת, לזוג הורים חילוניים יש 91% לשמר את ילדם כחילוני (לזוגות מעורבים יש סיכויים באמצע). לכן, עם כל דור שעובר יורדת הדת, בכל היבטיה - האמונה, השתפות בטקסים ומנהגים דתיים, וההשתייכות הדתית. ניתוח על פני זמן רחב [2] מראה שבין 1900 ל-1980, כלומר על פני 80 שנה, ירד שיעור ההשתייכות הדתית ממעל 80% לפחות מ-40%, ובאופן דומה ירד השיעור של אלו שאין להם ספק שהאל קיים ממעל ל-50% לפחות מ-20%. נתונים עכשווים יותר מראים [1] שעל פני 8 שנים בלבד, מ1991 ל1999, ירד השיוך-העצמי הדתי מ-62% ל59.1% (ירידה של 4.7%), ההשתתפות מ-20.3% ל-16.8% (ירידה של 17.2%), והאמונה מ-37.8% ל-32.5% (ירידה של 14%).

במקביל, ישנה עלייה של מהגרים דתיים רבים לבריטניה, שלהם פריון רב. וואס וקריקט מראים [2] שמגמת החילון לא פוסחת גם על אוכלוסייה זו, ובאחוזים דומים. לכן, למרות שהפריון שלה רב והאחוז שלה מבין הדתיים יוסיף ויגדל - סה"כ אחוז הדתיים ומספר הדתיים ירדו מדור לדור. ההגירה לפיכך רק מעקבת את החילון. למשל, בעוד 84% מהעולים מפקיסטאן ובנגלדש שנולדו ב 1943-1943 השתתפו בפעילות דתית באופן קבוע, האחוז לגבי אלו שנולדו ב 1964-1973 ירד ל-65%.

כאמור, אין כמעט שינוי דת בחיים של אדם, או בשנתון לידה מסוים. אנשים לא נעשים דתיים יותר עם הגיל, ולא חוזרים בתשובה או יוצאים בתשובה - בבריטניה, לפחות, אלו תופעות שוליות. התופעה העיקרית שמכתיבה את הדינמיקה היא החילון ההולך וגובר של הדור הצעיר לעומת הוריו.

נתונים אלו לא מחולקים על פי דתות, אבל יש השפעה למבנה המשפחה והדת. סקוט מאירס [3] מונה מספר מאפיינים שמגדילים את התורשה של הדת: ההשפעה החשובה ביותר היא של אמונה דתית של ההורים. אדיקות גדולה דווקא פוגעת בסיכויי ההעברה, אבל ככול הנראה זו תוצאה של לחץ חברתי בילדות, כך שאפקט זה אולי יפסח על החברה הדתית בישראל. יש חשיבות לכך ששני ההורים יחזיקו באותה האמונה, כפי שאכן קורה בחברה החרדית, שלא מרבה בנישואי תערובת בין זרמים שונים (או, כמובן, בין דתות שונות). השכלה של האב מגדילה את הסיכוי להעברת הדת, בעוד השכלה של האם מקטינה אותה - לכן, עדיף להרחיק את הנשים מלימודים, ובייחוד לימודי חול, ומנגד ללחוץ על האב ללמוד, כדי להגביר את העברת הדת לדור הבא. כמה שהאם עובדת פחות, וכמה שהאב עובד יותר (בייחוד בהקשר של לא להיות בבית ולהביא את המשכורת, כנראה), ההעברה טובה יותר. ההעברה גם טובה יותר אם האב הוא מחליט-ההחלטות במשפחה. משפחה מאושרת גם היא תורמת רבות לההעברה. תמיכה רבה של האב והאם וקשיחות מתונה (פתיחות רבה יותר מהמקובל בחברה החרדית) בגידול הילד גם תורמים להעברה. בנוסף, יש חשיבות רבה לנישואין, ילדים, והשתתפות בפעילות ואינטראקציה קהילתית. מאיירס לא נותן דעתו על אפקטים חברתיים, אבל ברור שלחץ חברתי ומבנה החברה גם הוא ישפיע. כמעט בכל מובן, אם כך, החברה החרדית אידיאלית לשם העברת הדת אל הדור הבא.

קצת חומר למחשבה.

[1] וואס ד. וקרוקט א., "דת בבריטניה: לא מאמינים ולא שייכים", 2005.
Voass D. and Crockett A; Religion in Britain: Neither believing nor belonging;Sociology - the journal of the british social association; volume 39; issue 1; pages 11-28; FEB 2005

[2] וואס ד. וקרוקט א., "דורות של דעיכה: שינוי דתי בבריטניה של המאה ה-20", 2006.
Voass D. and Crockett A.; Generations of Decline: Religions Change in 20th-century Britain; Journal for the Scientific Study of Religion; Volume 45; Issue 4; Pages 567-584; Published Online 22 Nov 2006


[3] סקוט מ. מאירס, ""מודל אינטראקטיבי של תורשת הדתיות: החשיבות של ההקשר המשפחתי".
Myers S. M; An interactive model of religiosity inheritance: the importance of family context; American Sociology Review; Volume 61; Issue 5; Pages 858-866; OCT 1996

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

צה"ל - צבא מדינת ישראל, או עם ישראל?

כל פעם שאני הולך למילואים, הצבא נהיה דתי יותר. המילואים האחרונים שלי כללו יומיים בצפון, כולל ביקור בצפת. הביקור כלל סיור בעיר העתיקה, שבו המדריך - מבית חב"ד! - הרצה לנו "אמיתות" על ההיסטוריה של צפת, כגון ה"עובדה" שהזוהר נכתב שם במאות הראשונות, ולא חלילה באירופה במאה ה-13. הוא גם דרש על שחרור צפת. הוא סיפר למשל שהנצורים בה [ברובע היהודי - שכן כל שאר העיר היתה ערבית, אבל את זה הוא לא ממש הדגיש], כשאזלה להם התחמושת, קראו בקשר רק מלה אחת - "הצילו!", ומיד למחרת הגיעה מחלקה של הפלמ"ח. למעשה, זו היתה מחלקה של הפלמ"ח, ב 2.5.1948, ובזמן זה כבר היה בעיר גדוד שלם של הפלמ"ח, ויותר - אני בספק רב אם מלה אחת בקשר הובילה למעשי המחלקה. בקיצור, לאיש לא היה שום כבוד לאמת, אלא סיפר מיתוסים ומעשיות, מקבל אותם ללא ביקורתיות ומעביר אותם הלאה כתורה מסיני (ממש כך), בהתלהבות ילדותית.

אני נטשתי את ה"סיור" הזה, שאינו אלא גבב של שקרים, באמצע. הלכתי לאכסניה שלנו - שהתגלתה כאכסנייה "רוחנית", אסנט. יופי של מקום, אבל קצת מטורפים שם. שם הרצה לנו משת"פ מלבנון, לשעבר, שחזר בתשובה. אם חצי מסיפוריו על העינויים שעבר בידי החיזבאללה נכונים, אני לא ממש בא אליו בטענות - כל הגדוד הסכים שזו כנראה הסיבה ל"שריטה" שלו. הרצאה זו היתה יותר סיפור אישי, והיתה יותר בחירה מפעילות מגבשת, כך שאני לא מחשיב אותה ממש כחלק מהכפיה הדתית בצבא - אבל עדיין, התכנים שבה היו יהודיים מאוד, יהודיים מדי לטעמי מכדי שהצבא יממן אותם ויספק אותם לחייליו.

הפעם לפחות לא נפלנו על שום חג, כך שלא הופעל שום לחץ לקיום טקס דתי, או מתן שבחים לקיצוניים דתיים כדוגמת מתתיהו. נו טוב.

והערה שמאלנית: בתיאור מלחמת השחרור, כמובן שלא היה כל זכר של כבוד לערבים, שום אמפתיה כלפי הפחדים שלהם, שום הערכה לזכויות שלהם על הקרקע. כפי שאמר ראש העיר צפת, אילן שוחט, "כל פלסטיני שחושב יכול לחזור לביתו מוזמן לחלום כאוות נפשו. כל התרסה מצדם תתקבל בתגובה נחרצת". גם נשמעו קולות חיילים שצחקו על אחד מהם (שמאלן) שזהו "שטח כבוש" - בלי בכלל לקלוט שזו לא בדיחה, זה אכן שטח כבוש. לא מדבור בסירוב מודע לתת לערבים לחזור לאדמתם, מתוך רצון לשמור על אופי המדינה - מדובר בתחושת עליונות, בהכחשה, בגזענות.

יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

אהבה בגלולה

החרדים לא אוהבים מדע, בייחוד לא מדע שמתעסק עם המוח (ה"נפש"). מצד שני, הם אוהבים מאוד שידוכים, ו(למעשה) נישואים כפויים. אני תוהה מה השילוב הזה יאמר על "גלולת אהבה" - גלולה שתגרום לזוג המשודך להתאהב זה בזה.

עוד אין כזה דבר, אבל האמת שנראה שהסיבה הראשית לכך היא אתית. כבר יש הבנה הולכת וגדלת של האהבה, כרגש אנושי, ולכן, ביולוגי. בעיקרון, ההתהבות קשורה בהפעלה של אמפטמינים (ממריצים) במוח, ואהבה ארוכת טווח יותר קשורה באנדרופינים (משככי-כאבים) והורמון ההקשרות, אוקסיצוטין. בפועל, צריך יותר מסתם הצפה של המוח בהורמונים - אבל כנראה שלא כל-כך הרבה יותר. כנראה שאנחנו לא רחוקים מהיום שבו נוכל לקחת גלולה כנגד התאהבות, או שיקוי אהבה, או לערב מעט היקשרות עם המרק... פרופסור ווד אומר "יום אחד, המחקר יוביל לגלולה שיוצרת תחושות של תשוקה, או אהבה".

זה יהיה רק חלק מהמהפכה הגדולה ביותר, אולי, שצפויה למין האנושי - עידן המוח. אנו חיים בעידן האטום, או אולי האינפורמציה, ואולי בעתיד בעידן הרובוטי או הביוטכנולוגי - אבל כל המהפכות הללו יהיו קטנות לעומת האפשרות לשלוט בהכרה באמת, באמצעים מדעיים, בדוקים, אמינים. וכאשר אנשים לא יצטרכו ללכת לדת כדי להרגיש טוב עם עצמם, ויוכלו לחדור דרך הרציונאליזציות שלהם ולראות את תהליכי החשיבה שלהם באמת, עם כל ההדחקות - העולם ייראה אחרת. זה שינוי הרבה יותר גדול מגישה זולה למידע, או אפילו רובוטים שיחליפו עבודת אנוש. זה שינוי במה זה להיות אדם.

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

עדכון הספריה הבהירה

מאמר קצר על האתיקה של אריסטו מופיע עכשיו בספריה הבהירה. זה יסיים את המבוא ההיסטורי למוסר הבהיר, לבינתיים. המוסר יהווה את היסוד של לימודי ההמשך, ולכן סקירה של המוסר הבהיר נחוצה כי להשלים את החלק הזה בספרייה לרמה שתהיה מספקת. מאמר זה בהכנה, אבל לצערי ייקח עוד זמן רב. תוכן נוסף הקשור ללימודי ההמשך חסר גם הוא - כולל מאמרים מעת קאנט (נמצא כרגע בתרגום) ושפינוזה - אבל תוכן זה יוכל לחכות.

בתחום הספרות החיצונית, חסר עדיין מאמר מקורי מקיף על אפולוגטיקה, שגם הוא נמצא בשלבים מוקדמים של הכנה, על מנת שהספריה תיפתח. כמו כן נמצא בהכנה מאמר מקיף על ההיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל, אבל גם הוא יצטרך לחכות. גם מאמבר על קאונטר-אפולוגטיקה ראוי שיימצא פה.

החלק של היסודות מוכן כבר לפתיחה, שכן הוא מכיל מעט תורת הידיעה (אפיסטמולוגיה), מאת דיוויד יום, ומאמר מקורי על הצדקת ומהות הנטורליזם המודרני. ניתן כמובן להוסיף תוכן רב לפירוט והצדקת הנטורליזם, אבל לעת עתה זה יספיק. נשאר לפיכך רק לנקות את הדף מעט לפני הפתיחה.

החלק של הפעילות הבהירה עומד מיותם, אבל כאן יספיק יום של יצירת תוכן וקישורים לשאר האתרים הרלוונטיים כדי להשמיש אותו.

בקיצור - חסרים שני מאמרים כדי שאפשר יהיה לפתוח את הספריה הבהירה - סקירה של האתיקה הבהירה, וסקירה של האפולוגטיקה. מעבר לזה יש תוכן מקורי רב שרצוי שיופיע, ואף יותר מזה תוכן שעומד ומחכה לתרגום לעברית, שהוא (צריך להיות) לב הספרייה - אך אלו יוכלו לחכות ולהתווסף לאחר פתיחת הספריה. הן סקירה של האתיקה והן סקירה של האפולוגטיקה, ברמה ראויה, ייקחו זמן רב, ולו בשל העובדה שזמני הפנוי מועט - כך שייקח זמן רב עד שהספריה תיפתח למעשה, אני חושש. זה מה יש.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

המאבק על הדמוקרטיה באפגניסטן

האם הדמוקרטיה היא שיטת ממשל אוניברסלית, שמתאימה לכל העמים? ימנים רבים וודאי יצביעו על עליית החמאס, למשל, כאינדיקציה לכך שהתרבות המוסלמית אינה יכולה לקיים משטר חופשי ודמוקרטי. הרשות הפלסטינית, עם השחיתות וחוסר היציבות והכוח שלה, וחוסר החופש הפוליטי\דתי בה, לאו דווקא מהווה טענה נגדית טובה במיוחד. מאידך, ישראל גם היא לאו דווקא הדוגמה הטובה ביותר לדמוקרטיה. רוב האוכלוסיה בתחומי המדינה היא של תושבים חסרי זכות בחירה (פלסטינים, ודרוזים ברמת הגולן), וגם בקרב בעלי זכות הבחירה כבר הרבה אינם מאמינים בדמוקרטיה הישראלית - למעשה, כבר כחצי מתלמידי כיתות א' הם חרדים או ערבים, אשר לימודיהם לא בדיוק יכשירו אותם לערכי הדמוקרטיה הציונית. בישראל יש כפיה דתית על פי חוק, בייחוד בתחומי האישות, ואפלייה על בסיס דת וגזע. ישראל חוסמת את הזכות של לא-ציונים לבחור ולהיבחר בחוק יסוד - אסור למפלגה לא-ציונית לשבת בכנסת (בית המשפט, בחכמתו, מנסה כמיטב יכולתו למנוע את יישום החוק האנטי-דמוקרטי הזה, אבל יכולתו לעשות כן מוגבלת) - ובכל הופכת את עצמה למין ציונוקרטיה (אם הבחירה בציונות אינה בחירה דמוקרטית, שכן לאנשים אין זכות לבחור במפלגות לא-ציוניות, הרי שהמדינה אינה דמוקרטית).

אבל עם כל הצרות שיש לדמוקרטיה להשריש את עצמה באזורינו, זה כלום לעומת הקושי שיש לכך באפגניסטן. בהתחלה, עם גירוש הטליבן והכיבוש האמריקאי, העתיד נראה וורוד - שיעור ההשתתפות בבחירות הראשונות, ב-2004, עמד על כ-70%. מאז הוא ירד ל-50% ב-2005, ובבחירות האחרונות, ב-2009, הוא כבר עמד על כ-30%. ברור ששום הכרעה שנתמכת ב"רוב" כזה לא תוכל להיחשב כ"רצון העם".

חלק מהסיבה לירידה בהיקף ההשתפות הוא הלחץ האידיאולוגי, לאו דווקא האיומים, של הטליבאן. הטליבאן חוזר ואומר שהדמוקרטיה היא המצאה מערבית, שאינה חלק מהמסורת המוסלמית, ושאין היא אלא כסות לשלטון העשירים והרמאים. מה שעוזר לו מאוד, זה שבמקרה של אפגניסטאן יש אמת רבה בכך - הבחירות העלו לשלטון ברוני-פשע ושאר עסקנים - עשירים ורמאים. הזיופים בבחירות האחרונות היו כל-כך רבים שהאו"ם נאלץ להודות שהבחירות, שלכאורה זכה בהם הנשיא המכהן, זויפו לטובתו ולכן יש צורך בסיבוב שני. אם לא יצליח המערב ללחוץ על הממשלה לקיים בחירות חדשות תוך שבועיים (!), יחסמו שלגי החורף את האפשרות לקיים סביב שני וכך יסתמו את הגולל על מעט הלגיטימיות שנותרה לשלטון. במצב זה, גם יקשה על ממשלת ארה"ב לעזור ל"בת בריתה" כנגד הטליבאן.

כשמצרפים את הרמאויות לאלו שנעשו בבחירות האחרונות באיראן, ולחוסר הדמוקרטיה ככלל בארצות מוסלמיות וערביות, נראית לכאורה תמונה קשה. בייחוד לאור העובדה שבכל המקרים אלימות וחסימת זכות ההצבעה וההיבחרות מלווה את מערכות ה"בחירות". אולי באמת המנטאליות המוסלמית לא מתאימה לדמוקרטיה?

אני באמת חושב שהמנטאליות של האסלאם, בגדול, לא מתאימה לדמוקרטיה. אבל גם לא זו של היהדות (ולכן הצרות עם הדמוקרטיה כאן), או של הנצרות. הסיבה שהדמוקרטיה עובדת במערב היא שהדת לא עובדת שם. מדינות המערב חילוניות. גם כשהן דתיות מאוד, הן חילוניות - השלטון מופרד מן הדת. זה לא מתכון בטוח לדמוקרטיה - רגשות לאומניים יכולים להוביל לפשיזם, רצון ב"מנהיג חזק" יכול להעלות את פוטין לשלטון, וכדומה - אבל זהו מכשול אחד שמוסר מהדרך.

לאחר שנים תחת שלטון הטליבאן, האוכלוסיה כמהה לשלטון חילוני יותר. אבל מאידך, השמרנים שבה כפו שלטון מוסלמי, ממש כמו שכאן כופים שלטון יהודי. אין השניים דרים יחדיו, ובייחוד במדינה משוסעת כמו אפגניסטאן כל העסקה תתפוצץ, ומהר. אולי יהיה ניתן להציל משהו מההריסות, ולבנות אתנוקרטיה פסאודו-דמוקרטית באפגניסטאן, משהו דמוי איראן. אבל דמוקרטיה אמיתית לא תהיה שם עד שהדת תיחלש.

יום שני, 19 באוקטובר 2009

חרדים ללא אלימות

סוף השבוע התחדשו ההפגנות כנגד "חילול השבת", אבל הפעם ללא אלימות. נו טוב, כל עוד שאין אלימות אני לא ממש מתנגד להפגנות, אבל שלא יצפו שהפגנת הדעה שלהם לא תגרור הפגנה של הדעה שלנו נגדם, בנושאים שונים.

אבל המעבר למאבק ללא אלימות הוא בהחלט צעד חיובי, ואני מקווה שימשיכו במגמה זו. ניתן לראות ניצנים לכך גם בתגובה למקרה מזעזע בבית-שמש, שבו זרקו לבנה על אישה שהתלבשה "לא צנוע". תושבי טהראן - סליחה, בית שמש - דווקא הזדעזעו לאור הנסיבות, וקראו כנגד המעשים. למרבה הצער, הם לא הזעזעו עד כדי כך שיקראו למשטרה, למשל. לא, למה לשתף את הפריץ בעינייני הקהילה הפנימיים. הרי היהודים הם מעל החוק, וזה לא שזה פשע חמור כל-כך שיש לעצור ולהעניש את האברך התמים, חלילה. גם גדולי התורה עדיין לא יצאו בקריאה, לא כנגד המעשה הזה ולא כנגד אלימות בכלל, בהפגנות או במשמרות הצניעות למיניהן. נו, אי אפשר לצפות ליותר מדי. המחאה כנגד האלימות היא לפחות צעד בכיוון הנכון.

ואם כבר הזכרנו תשלום על אלימות - ניר ברקת מקיים באופן מפתיע, ודורש מהחרדים לשלם עבור הנזקים שגרמו בהפגנות שלהם. בנוסף לתשלומי פיצויים, החוליגנים גם מועמדים לדין פלילי. ישר כח למשטרה ולמחלקה המשפטית של העירייה, ואני מקווה שהפורעים יענשו על פי חומרת הדין.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

חוק ברית הזוגיות בכאילו

לשחר אילן יש פוסט טוב מאוד במשגיח כשרות על חוויותיו בוועדה שדנה בהצעת חוק הזוגיות החדשה, שמגבילה את עצמה ל"חסרי דת" בלבד. הפוסט מלא ציטוטים טובים ובוז ראוי-בהחלט לרעיון העוועוים הזה. אפילו תומכיו לא באמת מאמינים בו, אלא רק רוצים בו כי הוא "יפרוץ סכר", לדעתם. לא כך. לידיעתם, סכר לרוב נפרץ בבת אחת, מה שהם מציעים זה שחרור לחצים שלא יפתור את הבעיה לרוב האוכלוסיה ורק נותן יותר כוח לממסד הרבני.

אבל, האפשרות לחיתון חסרי-דת היא מעניינת בייחוד מזווית אחרת - כפי ששחר אמר,
...ברגע שהחוק יעבור כל מי שלא יכלל בו ירוץ לבג"ץ ויבקש להחיל את ברית הזוגיות גם עליו, כי ההגבלה של ברית הזוגיות לחסרי דת בלבד מנוגדת לעקרון השוויון. ...השאלה היא אם לבג"ץ הלא כל כך אמיץ של ימינו יהיה אומץ והשאלה היא אם בג"ץ יכול להרשות לעצמו.

שאלה טובה. אבל שחר גומר בשאלה ותשובה:
.
..מה תעשה המדינה אם בעקבות אישורו יתחילו אנשים לבקש להמיר את דתם מיהודי לחסר דת....
באמת מה? ומה היא תעשה את תתחיל דרישה המונית להרשם כחסרי דת? ועתירות לבג"צ כנגד בית הדין הרבני שמסרב להכיר בך כחסר דת? זה אחד הסימנים לחוק גרוע שהוא מייצר ים של תוצאות אבסורדיות. לתשומת לב חברי ועדת החוקה.

אני לא רואה בים של בקשות להירשם כחסרי דת תוצאה אבסורדית. אני רואה בזה תוצאה טובה, ואם הייתי מאמין שזה באמת יעבוד הרי שהייתי ממליץ לתמוך בחוק. למרבה הצער, אני לא מאמין שבג"ץ יקבע שהחוק נוגד את חופש הדת. אם למדינה אין סמכות להמליך עליך דין רבני (ולא, למשל, נוצרי) בסוגיה כלשהי, אין לה סמכות לעשות זאת בכל סוגיה; לכן, דחיית החוק תהייה למעשה דחייה גורפת של כל המצב הנוכחי של מערכת חוקית דתית מקבילה לאזרחית בישראל, וזהו שינוי שבג"ץ לא יעז לעשות.

למרות זאת, אני בהחלט בעד לתת לאנשים להירשם כחסרי דת, כפי שכבר כתבתי, ואי-פעם בעתיד אני כנראה ינסה לעשות את זה. למרבה הצער, בעצומה הקוראת לאפשר זאת בקלות יש רק 29 חתימות כרגע...

המגמה: לאסור על שחיטה כשרה

המדען קרייג ג'והנסון קיבל פרס בשבוע שעבר מ"האגודה לשחיטה הומנית של בעלי חיים" באנגליה, עבור עבודתו שמראה כי שחיטה כשרה (יהודית ומוסלמית) גורמת לפעילות נוירונית שמציינת כאב. זה לא אומר שיש התקדמות לכיוון שהשחיטה הכשרה תאסר. אבל הידיעה על כך מופיעה בעיתון הנחשב New Scientist, וזה מראה שיש אהדה גדלה והולכת בקרב הציבור המשכיל לאסור על שחיטה מסורתית.

אני מקווה שהמגמה הזו תמשיך ותתגבר, אבל אין מה לקוות שזה יפסיק את השחיטה הכשרה. ההלכה תמצא דרכים להתמודד, זה הכול. כבר עכשיו מוסלמים בניו-זילנד מהממים את החיות (באמצעות חשמל) לפני השחיטה - גם המוח היהודי יוכל להמציא פטנטים. אבל זה ייצור מצב משונה שבו היהודים יהיו חייבים ליישם חוקי מוסר חילוניים בשחיטה הדתית שלהם, מה שלדעתי יכרסם בתדמית של הדת כמקור המוסר ולכן בדת עצמה. כך שמעבר למניעת סבל מיותר מבעלי חיים, חוקים כאלו גם ישרתו לשכנע אנשים לעזוב את הדת.

NS גם מביא את הנימוקים הנגדיים של הדתיים, ואלו סותרות את עצמן. הנציג של הארגון בעד-שחיטה טוען כי השחיטה גורמת לאובדן הכרה מיידי, בעצם בתוך 2 שניות (מה שסותר את הנתון המדעי, שזה לוקח 10-30 שניות), ושאין שום כאב (למרות שיש פעילות עצבית שמראה שיש...), כך שהשחיטה היא הומנית. נימוקים עלובים שכאלו לא ישכנעו אף אחד, ומכיוון שהוא כבר הפסיד בוויכוח על הבסיס המוסרי - כלומר, שהשיפוט הוא על פי ההומאניות - הרי שאני לא רואה איך הוא ישכנע מישהו. אם השחיטה תמשיך להיות חוקית, זה יהיה מתוך רצון לאפשר שחיטה לא-הומאנית בשביל חופש דתי, לא בגלל נימוקי הבל כאלו.

לבסוף, אי אפשר בלי להזכיר בשר מלאכותי. אנו צפויים לראות בשר המיוצר באופן מלאכותי על המדפים בתוך מספר שנים - בתור מוצרי בשר מוכנים כגון נקניקיות בתחילה, אך בהמשך גם כבשר איכותי. מה יהיה יחס ההלכה לבשר שלא נשחט כלל, מאחר שלא היה חי מעולם? אני לא יודע. אני מקווה שהיא תדחה אותו כשיקוץ. אני צופה שבסופו של דבר כל הבשר יהיה בשר מלאכותי, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות הומאניות, כך שדחייה שלו תהיה למעשה דחייה של בשר בכלל, או לפחות ייקור עצום במחיר הבשר. וגם זה יגבה מחיר מגודל הקהילה הדתית. אבל השתלטות הבשר המלאכותי על שוק הבשר עוד רחוקה - אולי מרחק מאה שנים. עוד חזון למועד.

יום ראשון, 11 באוקטובר 2009

ישראל חילונית בעד שוויון לדרוזים

ישראל חילונית משמעה גם שוויון מלא לדרוזים, ולצ'רקסים, ולכול עדה אחרת. לכן אני שמח לחתום על העצומה הקוראת לממשלה לנמק מדוע אין שוויון כזה. כמובן שלעצומה אין כח ממשי, אבל אני סבור שטוב להביע עמדה בעד השוויון באופן פומבי. בייחוד לדרוזים ולצ'רקסים, שמשרתים לצידנו בצבא, יש אפשרות אמיתית לזכות בשוויון במדינה, וכל קול נוסף יכול לעזור להם להשיג זאת.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

האסלאם והלאומנות הערבית

המהומות האחרונות בירושלים היו לא של יהודים, אלא של מוסלמים - הזועמים על פלישה להר הבית המקודש. כך אמר השייח ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, היום:
"אם יאלצו אותנו לבחור בין ויתור על זכותנו באל-אקצה לבין הכלא - אנחנו מקבלים בברכה את הכלא"

אבל זהו שקר, בשני מובנים. ראשית, סלאח לא מוטרד כלל מזכותו האל-אקצה; מה שמפריע לו הן דווקא זכויות היהודים שם, וזכויות האנשים האחרים שם בכלל. אף אחד לא מפריע לו לבוא להר ולהתפלל, זו לא הבעיה. הבעיה היא שאנשים אחרים באים לקודש הקודשים שלו, ומפריעים לו ברוב חוצפתם, בשל עצם נוכחותם. הבעיה היא חוסר סובלנות וקנאות דתית מצדו.

אבל המובן השני אולי יותר חשוב - זה שקר בגלל שהמהומות לא באמת על רקע דתי, אלא על רקע לאומני. הפלסטינאים הם אלו שמלבים את האש כדי לשמר את ירושלים בידיהם, על ידי הפצת שמועות על נסיונות יהודיים להשתלט על אל-אקצה או לחלל אותו. והפלסטינאים בירושלים הם אלו שמתפרעים בגלל שזה נותן להם פורקו כנגד משטר עוין וכובש.

אידיאלית, הפתרון הנכון היה להלאים את אל-אקצה ולהפכו למוזיאון, כפי שעשו בטורקיה להגיה סופיה, וכן לשתף את הפלסטינאים הירושלמים באמת בעיר ובמדינה - שלא ינקו להם את השכונה רק לכבוד הצעדה של היהודים. אידיאלית. בעולם האמיתי, תמשיך הדת ללבות את השנאה, הגזענות, והלאומנות - עד שייקום דבר.

עוד דבר אחד חורה לי - הפורום בעד ירושלים חופשית פעל כנגד מהומות החרדים, ופעל כנגד אלימות החרדים, ופעל למען חופש החילונים. הוא לא פועל כנגד מהומות המוסלמים, וכנגד אלימות המוסלמים, ובעד חופש כל האנשים להגיע לאן שהם רוצים כדי להתפלל או לכל צורך אחר. חלק מזה פשוט בגלל שנראה שהמשטרה כבר עושה את זה, וממש לא חסרות לה צרות; אבל חלק מזה זה גם בגלל שזה "משהו אחר", משהו לאומי ולא דתי, והפורום מתעניין רק בכפייה דתית חרדית, לא בכפייה דתית מוסלמית. וחבל.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

בשבח אופיר פינס

לאופיר פינס יש היסטוריה ארוכה של תמיכה בחוקים ראויים, גם אם חסרי סיכוי במקומותינו. וזה טוב. אני רוצה לשבח אותו במיוחד הפעם על תמיכתו בחוק שיאפשר לתלמידים האתיופים ללמוד בכל מסגרת שיבחרו, וכך ישחרר אותם מהחובה ללכת לבית ספר דתי אורתודוקסי כדי לשמר את יהדותם (ולפיכך את מעמדם כאזרחים סוג א, ותושבים בכלל, במדינה).

כפי שאומר פינס,

אני מקווה שהרעש הציבורי והזעזוע שהתרחש בפ"ת השנה יעשו את שלהם, וידחפו את שר החינוך לשנות את המצב הקיים. אני עושה כל שביכולתי לעשות לעניין נפשות, ומקווה שנוכל להביא לשיפור המצב.

יחד עם זאת, אין לי אשליות שללא תמיכת הממשלה יהיה קשה להצליח. מחויבותי כפרלמנטר עם קו אידיאולוגי ברור היא להמשיך ולנסות ולהפעיל את כל הכלים שברשותי, ובכללם השפעה על השיח הציבורי, לשיפור המצב.

ראייה מפוכחת מחד ואידיאלים טובים מאידך - כל הכבוד.

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

יום חילול הקודש

יום חילול הקודש הבינלאומי עומד עלינו לטובה. לזכר פרסום הקריקטורות של מוחמד על ידי הגילנדס-פוסטן והנסיונות למנוע את המשך פרסומן, וכנגד כל נסיון נואל אחר למנוע את חופש הדיבור בשל "רגשות הציבור", הריני קורא בזאת לחילול הקודש ולקיום כל דיבור אשר יש עליו איסור דתי, בכדי לחשוף את חוסר היכולת לאכוף חוקים כגון אלו ולהגביר את חופש הביטוי.

לפיכך, הריני מודיע שאני מקלל בזאת את אלוהים, וקורא לעם ישראל לעבוד אלים אחרים (כל אל עדיף על האל המשוקץ הזה). כמו כן אני מתנבא בשם האלה היוונית אננדה שהשמש תעלה מחר (צא ובדוק מחר, ותראה שאני נביא אמת). וכן חיללתי שבת ואף יום כיפור בפרהסיה, ואוסיף לעשות כן. ואני ממרה ביודעין את משנת הסנהדרין ודין תורה, וקורא בזאת שלא לשמוע לסמכות הרבנים כלל וכלל שכן השומע להם דומה לשומע לליצנים. וכן הטלתי כישוף וביצעתי מעשה ידעוני (בילדותי, בעוונותי - וללא הצלחה יתרה). כול זאת עשיתי ואני עושה מול עדים רבים אשר אמרו לי שזה אסור מן התורה ואני עשיתי ועושה ויעשה זאת בכל זאת. ולפיכך דיני מיתה, פעמים רבות.

כפי שמסבירים ה"חברים המקשיבים", "משרבו הרוצחים גלתה סנהדרין", כלומר עצם עשיית המעשים הללו על ידי רבים מונע את כינוס הסנהדרין והחלת דיני מוות על "עברות" פעוטות אלו. לפיכך אני קורא לכל יהודי, בכל מקום, לקיים עבירות אלו בפרהסיה ולחגוג אותן על מנת להרחיק את עונש המוות (ואת הכפייה הדתית בכלל) ממקומותינו.

יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

יום כיפור: יום הכפייה הדתית

יום כיפור הוא היום בו הכפייה הדתית בישראל חזקה יותר מבכל יום אחר. כשהייתי צעיר נסענו, אני וחברי, כל שנה מעירנו כרמיאל לכנרת, כדי לעשות על האש ולבלות ביום החופש. כבר מזמן שאי אפשר לעשות את זה - משטרה חוסמת את מבואות העיר, ובריונים מאיימים להפוך מכוניות.

אבל זה כמובן מתגמד לעומת מה שקורה בעכו, בצל המהומות הגזעניות של שנה שעברה. המשטרה הציבה כוחות ומחסומים למנוע תנועת רכבים למקומות "אסורים", קרי שכונות יהודיות, ליווי משטרתי יחוייב לכל מי שרוצה ללכת לשכונות מעורבות, ערבים לא יורשו כלל לחצות שכונות יהודיות "כדי לא לפגוע ברגשות היהודים". מנכ"ל מסווא אף מגדיל ומדווח על טיהור אתני,
"משפחות ערביות שגרות בשכונות יהודיות ייצאו ליום אחד בהסכמה כדי לא לפגוע ברגשות הציבור. יש הפרדת כוחות בין הצדדים, ויש הבנה מצד הערבים בעיר שצריך לכבד את היום הזה. אני מאמין שהפעם יהיה שקט".

וכל זאת, בגלל שחבורת יהודים חסרי כל מוסר מעיזה להיפגע מחופש התנועה ואי-הפולחן של הערבים ביום ה"קדוש" הזה. לא די בכך שהדת שולטת ברמה, אלא מי שמנסה בסך הכל לממש את חופש התנועה שלו, או לשמוע קצת מוזיקה, הוא "קיצוני" ו"מסית". הוא לא "מכבד" את היום הקדוש - כאילו שיש לכבד ימים, ולא בני אדם; כאילו שהחופש שלו וכבודו כבן אדם חשובים פחות מהיום. וכמובן שאין אף מלה על יהודי שיעז - יעז! - לרצות ליסוע ביום כיפור - זה, הרי, בלתי אפשרי!

מה שקורה בעכו הוא עוול ועיוות מוסרי מהדרגה הגבוהה ביותר, בושה לעם ישראל ולמדינת ישראל ולגזע האנושי.

מי ייתן וברבות הימים ייעלמו הקנאים הדתיים ממקומותינו, וישוב החופש לערינו.

יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

הערה על חברותה לרגל יום כיפור

אולי תעשה אצלי כיפור?

הבקשה להתקרבות בין חילוניים ודתיים תמיד מלווה בשאיפה שהחילוני יוותר קצת. "אולי תבוא לעשות אצלי שבת?" ישאל הדתי. לעולם לא יוותר הדתי על מנהגיו ויבוא, למשל, ליום כיפור אצל חברו החילוני - לעשות קצת על האש, להיפגש עם חברים ועם המשפחה, לדבר על פוליטיקה ואולי גם פילוסופיה... כך גם הארגון "חברותא" שקיבל קצת פרסומות לרגל יום כיפור, לכאורה עוסק בקירוב לבבות ובניית חברות אישית, חוצת-מגזרים, בין יהודים לחרדים. אבל למעשה חלק ממטרותיו הן "לקרב את החילונים למקורות", והוא שולח חוברות עמוסות בפרקי אבות, פרשת השבוע, וכדומה. הוא לא, חס וחלילה, יקרב גם את החרדים למקורות החילוניים (הפילוסופיה המערבית החילונית), או ישלח קצת מדברי יום או מיל, או אפילו הרצל. לא. זה שוב החילונים שאשמים לכאורה בפילוג העם. והחברה הנחמדים מחברותה רק מנסים להזיר אותם ולו לקצת מישראל ה"אמיתית".

זה לא סיפור חדש. על פי המסורת נחרב בית המקדש, בשתי הפעמים, בתשעה באב. אבל מדוע חרב בית המקדש השני? לא, לא בגלל שנאת חינם, אלא בגלל הקנאים הדתיים אשר האמיניו שהאל לצידם ולפיכך לא יפסידו לרומי, ולכן סרבו להיכנע בתנאים נוחים. ומה עשו הם לאותם חילונים? לאותם מיוונים? לאותם אוהדי-רומי בקרב הציבור היהודי? אותם הקנאים הדתיים רצו גם הם "לקרב" את החילוניים לדת היהודית, אבל הם נקטו בצורה אלימה וישירה יותר. "חברותא" היא ללא ספק התקדמות, התמערבות וחילון של המסורת הקנאית, אבל מתחת למעטה הנחמד עומדת אותה צרות עין דתית ושנאת התרבות המערבית.

בסופו של דבר, רומא ניצחה לא רק צבאית אלא גם מוסרית. בעקבות הנצחון של רומא הושמדה למעשה הדת היהודית, ורוב היהודים הפכו לאזרחי רומא (וברבות הימים - לאזרחי האימפריה הערבית, הפלסטינאים של היום). כך גם יקרה בימנו. עם הזמן, "רומא" של ימנו - כלומר המערב - תנצח, והחברה היהודית תהפוך להיות חברה מערבית. במקום שהחילוניים יתקרבו לדתיים, יהיו אלו הדתיים שיתקרבו את החילוניים.

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

אתאיזם באמריקה

ארה"ב היא המדינה הפטרונית שלנו, ובכלל מרכז התרבות העולמי, כך שיש סקרים רבים ומידע על הסטיסטיקות שלה. למרבה הצער אין סטטיסטיקות דומות על ישראל, אז נסתפק כרגע בדיבורים על רחוק.

ארה"ב היתה תמיד מדינה דתית מאוד. אבל לפי סקר אריס 2008, היא כבר לא כל-כך. אחוז הלא-דתיים בארה"ב עומד עתה (טוב, ב-2008) על 15%; הוא היה 8.2% ב1990 ו-14.1% ב2001. זו עלייה של 138% מ1990 (כלומר 3.4% מדי שנה, בממוצע), העלייה הגדולה ביותר בין כל הקבוצות הדתיות (ובהרבה). אחוז המצהירים על עצמם כאתאיסטים עלה מ0.4% ב-2001 ל0.7% ב2008; זה אולי נראה מעט, אבל זה 719,000 יותר אתאיסטים, ועלייה של 8.3% בשנה! אבל יש בעצם הרבה יותר אתאיסטים בארה"ב. כ-2.3% מהאמריקאים (כ5.3 מליון) מאמינים שאין אלוהים (בעוד רק 0.7%, 1.6 מליון, גם מצהירים שהם אתאיסטים).

הלא-דתיים היא גם קבוצה צעירה, עם 70% מתחת לגיל 50 ורק 7% מעל גיל 70, כך שכנראה שמגמת העלייה תתמשך בעתיד הקרוב. המוסלמים, אגב, גם הם צעירים (87% מתחת לגיל 50, ורק 1% מעל 70), בעוד היהודים זקנים (49% מתחת לגיל 50, 18% מעל גיל 70). ודרך אגב, הדת היהודית יורדת בהתמדה, מ3.1 מליון ל2.7 מליון בין 1990 ל2008, בעיקר בשל מעבר יהודים לקבוצת הלא-דתיים.

ארה"ב עדיין דתית, כמובן. כ-70% מאמינים שקיים אל אישי, למשל. אבל כ-30% חיים ללא דת - לא טקסים דתיים כגון ברית מילה, וללא חתונה או לוויה דתית. בקרב אותם 15% לא-דתיים, מידע נוסף מראה של-40% לא היה טקס דתי מכונן בילדותם (כגון ברית מילה, הטבלה, או בר מצווה), 55% נישאו שלא בטקס דתי, ו-66% לא מצפים להיקבר בהלוויה דתית.

אחוז הלא-דתיים והלא מאמינים עולה. למעשה, קבוצת הלא-מאמינים גדלה בכל מדינה ומדינה בארה"ב, הישג שאין לאף קבוצה דתית, וכן גדלה הכי הרבה (כמעט הכפילה את כוחה מ-1990). זה לא יהפוך את ארה"ב למדינה לא-דתית בקרוב. תחזית על בסיס המגמות הנוכחיות מדברת על כ-25% לא-דתיים תוך 20 שנה (כמובן שהמגמות הנוכחיות לא יימשכו, אבל לא ברור לאיזה כיוון ואיך). אבל בכל זאת, מדינה שפעם היתה נוצרית כמעט לחלוטין מאבדת לאט לאט את האמונה בדת ושבה לחיק הרציונאליות, ויש יופי בכך.

אם למישהו יש מידע דומה על ישראל, זה יכול להיות מעניין. בינתיים, כל מה שנותר לי הוא להתרפק על חלום של ארה"ב חילונית.

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

גם אני רוצה כסף מהמדינה!

מסתבר שעמותת צעירי-חב"ד מקבלת כסף ממשרד החינוך והדתות - כ-20 מליון שקלים במשך 13 השנה האחרונות, כלומר כ-1.5 מליון שקל בשנה. מה שלא הפריע לה למעול בכספים ולא לשלם מיסים בהיקף של עשרות מליוני שקלים, כך שסה"כ הכמות שהיא לקחה מהמדינה גדולה הרבה יותר.

למה משמש כסף זה? רשמית, לדברים כגון העברת שיעורי יהדות לילדים, מועדונים ל"חינוך משלים", וכדומה. לי לא ברור למה משרד החינוך צריך לשלם לעמותה פרטית עבור זה, ולמה בכלל מותר לו. זה בזיון, בייחוד מכיוון שברור שה"חינוך" שנותנת העמותה הוא לאור דברי הרבי ולכן נגוע באינטרסים צרים והשקפת עולם צרה עוד יותר. במקום לדאוג לילדים לחינוך פוקח אופקים ומקיף, משרד החינוך תומך בהשרשת דעות קדומות ודתות שקר, ומעודד חינוך לקוי ומוגבל.

ולא דיברתי בכלל על משרד הדתות, שאמור לכול היותר לתמוך בסדר והרמוניה בין הדתות ובקידום זרמים מתונים ופרו-דמוקרטיים ופלורליסטיים בתוך הדתות, שכן זה האינטרס של הציבור באשר לדתות - לא לתמוך בהמרת דת וכמובן שלא בדת אחת (יהדות) על פני אחרות.

ובכלל, אם הם היו צריכים לשלם מיסים על סך עשרות מליוני שקלים, הרי שמקורות ההכנסה שלהם גדולים והן לא זקוקים לתמיכה! תמיכה של המדינה בעמותות צריכה להיעשות כדי להקל על פעילות מקומית ודלת-תקציב, מעין תמיכה ביזמות חברתית (כמו שתומכים, או צריכים לתמוך, ביזמות כלכלית). אין צורך ואין טעם לתמוך בתנועות חברתיות המכלכלות את עצמן.

אני חבר בעתמותת חופש, הפועלת לשם מיגור הדת ובעיקר בכפייה הדתית. אני תוהה אם גם אנחנו נוכל לקבל 1.5 מליון שקל בשנה מהקופה הציבורית. האם משרד החינוך ישלם לנו לשם הטומעת תכנים של חשיבה ביקורתית בקרב התלמידים? האם משרד הדתות ישלם לנו לשם לימוד אתאיזם? איכשהו, אני בספק.

נורמן בורלאוג מת

כרגע נודע לי שנורמן בורלאוג, אולי האדם החשוב ביותר בימנו, מת. בורלאוג היה מייסד "המהפכה הירוקה" שהביאה חקלאות מדעית לארצות העולם השלישי והצילה את העולם מרעב גלובלי. בזכותו חיים היום מאות מליונים, אולי מעל מליארד, אנשים. אם בורלאוג לא היה, ישראל היתה סובלת גם היא מהרעב העולמי, כך שגם אנו חייבים לו תודה. קצת מספרים לפרספקטיבה - ב-1965 הודו ייצרה כ12.3 מליון טון חיטה, ב-1970 (בעקבות המהפכה שהוא הנהיג) היא כבר ייצרה 20 מליון טון וב-1999 כבר עלה הייצור ל-73.5 מליון טון. העלייה הענקית הזו בתוצרת החקלאית היא הסיבה שכולנו אוכלים היום לשובע, ושהרעב והעוני אנם פושים בקרבנו - יש לנו יותר אוכל ולכן הוא יותר זול מאי-פעם בתולדות האנושות.

בימים אלו גדושות החדשות במותו של אסף רמון, מוות טרגי למשפחתו ללא ספק אבל מבחינת האנושות המוות של בורלאוג חשוב הרבה יותר. מותו של האיש שהאכיל את האנושות היה צריך להיות מפורסם בכל אמצעי התקשורת, והקינות עליו היו צריכות להישמע בכל עיר וישוב. ואכן, כל העיתונים הטובים בעולם (כגון ה New York Times) פרסמו מודעות אבל והספדים. אבל לא בארצנו הפרובינציאלית, לצערי, ולכן לא ידעתי כלל על מותו של מי שהיה האיש הגדול ביותר שחי בינינו.

בורלאוג מת בגיל 95, מסרטן. יהי זכרו ברוך.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

אפלייה כנגד אתיופיים

כל הארץ גועשת מהאפלייה כנגד תלמידים אתיופיים, ובצדק, אבל בדרך נשכחת עובדה קטנה - הסיבה שיש אפלייה היא שהתלמידים מנסים להירשם לבתי ספר אורתודוקסיים, שבהם יש גזענות ואפלייה כמיטב המסורת היהודית. ולמה הם נדחים? מכיוון שה"הבית לא כשר מספיק". אך מדוע רוצים אתיופיים לא-אורתודוקסיים לרשום את בניהם ובנותיהם לבתי ספר אורתודוקסיים? מכיוון שהם חייבים. ההורים גוירו לחומרה, וחלק מתנאי הגיור זה שליחת הילדים לבתי ספר אורתודוקסיים. בושה וחרפה למדינה.

אבירמה גולן קוראת לאתיופים להרשם לבתי ספר ממלכתיים. קל להגיד, קשה לעשות כשבכך אתה מסתכן באובדן אזרחות או אפילו גירוש. אני הייתי קורא לאתיופים להקים קול צעקה על כך שהם חייבים לשלוח את בניהם לבתי ספר אורתודוקסיים גזעניים, ולדרוש מהמדינה לאפשר להם לשלוח את בניהם לבתי ספר ממלכתיים לאלתר. עם הגיבוי הציבורי שניתן להם, הם היו מצליחים לעשות זאת אני מאמין, כל עוד הסיפור הוא בכותרות - לא באופן לגמרי חוקי, אבל עם קריצה של שר הפנים, אישור מיוחד, וכדומה.

זה לא היה פותר את הבעיה היסודית, שהיא עירוב הדת והמדינה, המאפשרת באופן נפשע לדת של אדם לקבוע את אזרחותו ואף שוללת אותה רטקואקטיבית אם אינו דתי "דיו". בזיון שאין לו כמעט אח ורע בין המדינות בימנו. אפילו באיראן היו רוצים הקנאים חוקים שכאלו.

על חרמות וחרמים

חרם צרכני אינו דבר של מה בכך. מדובר בפרנסה של אנשים, במחייתם. מה אשם בונה רהיטים בדנמרק שעיתון בארץ שלו הצויע מתחת לידו איזה מאמר אנטישמי? למה לגזול ממנו את פרנסתו, כפי שעצומה זו מבקשת? לכן, אני נגד חרם באופן כללי, ונגד ענישה קולקטיבית בכלל.

אולם, כפי שמעיר אריה, חרם ממוקד הוא סיפור אחר. אריה מדבר על החרם הנורווגי כנגד אלביט,
אבל החרם הנורווגי הוא נקודתי, וזה היופי שבו, אף כי רוב הישראלים לא יבינו זאת: הוא איננו מחרים כל מוצר ישראלי, הוא איננו מנתק קשרים עם ישראל. ממשלת נורווגיה תמשיך להיות בקשר עם ישראל, מתוך הכרה שישראל איננה כולה רעה. אבל הגדר באופן מאוד ספציפי וברור היא רעה, והם יוצאים נגדה בפעולה ישירה. אין זה "הכיבוש הוא רע, ולכן אני לא מוכן להיות בקשר עם אקדמאים ישראלים או לקנות מוצרים ישראלים", אלא "הגדר היא רעה, ולכן אני לא מוכן להרוויח מחברה שחלק מהרווחים שלה באו מהגדר". זה כל הסיפור. כספי ציבור נורווגים היו מושקעים באלביט, אני מניח שהם נשאו תשואה יפה, והם אינם מוכנים ליהנות יותר מפירותיה. ודאי שיש בזה גם פגיעה באלביט, שלהבא תצטרך לשקול אם התקשרות חוזית כלשהי עם משרד הבטחון שווה את הנזק התדמיתי והברחת משקיעים אם לאו
כל זה נכון. כמובן שגם כאן יש פגיעה בחפים מפשע - זה לא ממש אשמתו של עובד הנקיון באלביט שהחברה תומכת בגדר ההפרדה - אבל אי אפשר בלי נזק קולקטיבי. גם סביר להניח, מתוך מבנה החברה, שמי שייפגע יהיו דווקא יותר הפרויקטים הקשורים במשהו לענף הבטחוני, אם כי ייתכן שהנזק הכלכלי יפוזר על כלל החברה. בכל אופן, מדובר בנשק שהוא הן ממוקד יחסית והן מוצדק בפגיעתו מכיוון שהוא מונע עשיית רע (בהנחה שבניית הגדר היא רוע - זה נראה לי קצת מוגזם, אבל לפחות מבחינת המחרימים המאמינים בכך, החרם הוא מוצדק).

לכן, אני קורא לחרם. או ליתר דיוק, מצטרך לחרם, על העדה החרדית. בד"ץ העדה החרדית מכשיר מוצרים רבים, והוא ועסקניו מקבלים כסף רב- חלק ניכר מהכנסותיהם - על כך. במקביל, הבד"ץ הוא גוף אנטי-ציוני אשר פועל כנגד מרות המדינה, חוקיה, וסמכותה. הוא גם הגוף העומד מאחורי ההפגנות האלימות בירושלים, ונסיונות הכפייה הדתית בה. למה להמשיך לממן את הבריונות החרדית מכיסנו? יש להחרים את המוצרים הנושאים את חותם העדה, עד שתשוב לדרך הישר - תדחה את האלימות ואת הכפייה הדתית, ותכבד את רצון הכלל ומכאן את החוקים הנקבעים דמוקרטית.

על העצומה כנגד מוצרים שבדים חתומים כ-13.2 אלף איש. על העצומה להחרים את בד"ץ העדה החרדית חתומים, כרגע, 54. החרם על איקאה ישן הרבה יותר, אבל אם החרם על הבד"ץ יגיע ל13.2 אלף חתימות אהיה מופתע ביותר. אבל זו לא הנקודה - הנקודה אינה להפיל את הבד"ץ כלכלית, אלא להפסיק לתמוך בו, אתה עצמך באופן אישי. אל תיתן לכסף שלך לשמש לתמיכה בכפייה דתית ובאלימות בירושלים. לכן, הפסק לקנות מוצרים בהכשר זה - יש מספיק הכשרים אחרים, או מוצרים ללא כשרות. עדיף גם שתחתום על העצומה, למען יראו אחרים ואולי, רק אולי, יצטרפו - כל שקל שנגרע מקופתם, הוא לטובה.


יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

איך תחגגו את יום חילול הקודש?

ה-30 לספטמבר הוא "יום חילול הקודש הבינלאומי", Blasphemy Day. אני תוהה איך צריך לחגוג אותו - מה להגיד, איך, איפה, מה לעשות... הרעיון טוב וראוי - לחגוג את חופש הדיבור ואת הריקנות שבדת ובאמונות הטפלות - אבל צריך לעשותו טוב.

ובלי קשר - מאמר טוב כנגד אבדן מערכת החינוך ב TheMarker.

ריח של ניצחון באוויר

וואו, שבועיים בלי אינטרנט וכמה דברים משתנים. לאחר חודשים של פעילות אלימה של החרדים בירושלים, עושה רושם שהם מתקפלים. פתאום אייכלר אומר ש"מה אנחנו רוצים פה, מלחמת אחים? זו הדרך לקרב יהודים? זה המסר שלנו לקירוב? ... יש מספיק דרכים להתקוממות אזרחית במסגרת החוק, בהפגנות סוערות במסגרת החוק, עם רישיון"; יתד נאמן קורא לחרדים שלא לצאת להפגנות, ו"המודיע" אומר שאף אישיות רבנית לא תמכה בהפגנות. רק לפני כחודש אולץ הרב שלמה פפנהיים להתנצל בפומבי על כך שהעז למחות על ההפגנות והאלימות, כנגד הרבנים מנהיגי העדה החרדית - כנראה שתוך חודש השתנו הרוחות, וגם השתנתה ההיסטוריה.

אני מודה, שאני מופתע מהקריסה המהירה. חבל, דווקא היו בצינור כמה "הפתעות" לחרדים המפגינים - אני כמעט מקווה שהם ימשיכו להפגין. נראה. בינתיים, הקריאה להפסיק שם, אבל לא ישירות ובצורה ברורה מההנהגה. נראה.

יום שני, 17 באוגוסט 2009

עליבות התרבות החילונית: ככה לא עושים מדע

ההשכלה המדעית בארץ כל-כך נמוכה, אנשים לא מבינים איך לעשות מדע - כלומר איך לדעת דברים. זה משהו שכל ילד ביסודי אמור לדעת, אבל במקום זאת מכוני "מחקר" גדולים ובתי ספר שלמים מלמדים פסאודו-מדע חסר כל בסיס. זה מה שקורה גם בסמינר הקיבוצים, שפרסם "מחקר" חדש בו הוא "מראה" שטיפול חדש המבוסס רפואה סינית "עוזר" לטיפולי פוריות.

המחקר הוא על 31 זוגות, כש-12 מהם מטופלים ו-19 לא. לפחות רמון וולמן, עורך המחקר, יודע שיש צורך בקבוצת ביקורת. יפה. לא ברור אם הוא יודע שקבוצת הביקורת צריכה להיות רנדומלית. הוא כלל לא יודע שקבוצת הביקורת צריכה לקבל פלסבו. הוא כלל לא יודע שמי שנותן את התרופה או הפלסבו, אסור שידע מה תרופה ומה פלסבו. והוא לא יודע מספיק סטטיסטיקה ואינו בעל ידע רפואי מספיק כדי להבין שהמדגם קטן מידי ותקופת המבחן קצרה מדי מכדי שתהיה משמעות ססטיסטית לתוצאות; טוב, זו באמת דרישה מוגזמת, שעורך המחקר ב*רפואה סינית* יבין בסטיסטיקה.

אין בסיס תאורטי מדעי לרפואה סינית. אין כל עדות ישירה ליעילות של רפואה סינית מעבר לאפקט הפלסבו - למעשה, יש עדויות שדיקור סיני באופן לא מסורתי, על ידי אלקטרודות, יותר יעיל. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את ה"ידע העתיק". לא, במקום זה נקים בי"ס שלם לרפואה משלימה - כלומר לכל הדברים שלא עברו מבחן מדעי והוכחו כבאמת מרפאים - ונקווה שהציבור יהיה מספיק טיפש כדי לשלם ולקנות את כל זה.

ומה שעצוב הוא, שרמון וולמן צודק - הציבור אכן מספיק טיפש.

יום ראשון, 9 באוגוסט 2009

בתי ספר יהודיים בבריטניה

כבר כתבתי בעבר על כך שביהמ"ש בבריטניה קבע כי אפלייה על בסיס יהדות האם היא גזענות, והלנתי על כך שאפלייה על בסיס דתי היא לא פחות גרועה. עכשיו, בעקבות הפסיקה, אמת זו מתגלה במערומיה המכוערים.

הרב הראשי של בריטניה הורה לכל בתי הספר היהודיים לקבוע דרישות דתיות כתנאי קבלה. למשל, אם המשפחה לא שומרת את השבת, הילד לא יוכל ללכת לבית הספר היהודי. כך מחייבים לא רק את הילד, אלא אף את המשפחה לשמור על הדת בפרטיות של ביתם וחייהם מחוץ לבית הספר.

זה בלתי קביל לחלוטין. אין לבית הספר שום זכות להיכנס לראש של הילד ולקבוע מה יהיו אמונותיו, או להכנס לחייו הפרטיים או לחיי משפחתו ולקבוע איך הם יתנהלו. אסור לבית הספר לשלול מתלמיד את הזכות ללמוד בו רק מכיוון שהוא אינו מאמין באמונות מסוימות או לא ממלא מצוות דתיות מסוימות [ניתן לשלול קבלה בשל פעילות אנטי-חברתית ולא חוקית, אבל זה סיפור אחר]. אין זכות לדרוש מהמשפחה לבצע מצוות דתיות.

כפי שאמר הרבי ג'רמי רוזן, "אילו [בית הספר] לא היה תחת ידה המתה של סמכות דתית, הוא היה יכול, כפי שעושים רוב בתי ספר הקהילתיים ברחבי העולם, לומר שכל מי שרוצה להנות מסוג החינוך שהוא מציע וישתתף בו באופן חיובי מוזמן". אלא שהרב טועה בנקודה אחת פה - אין זכות אפילו לחייב ביצוע פעולות דתיות בתוך כותלי בית הספר, שכן זו פגיעה בחופש הדת של התלמיד, ולכן גם השתתפות חיובית כתנאי קבלה (או קריטריון להעפה) חייבת להיות מוגבלת.

בית ספר, כמו כל מוסד ציבורי אחר, חייב להתנהל באופן הומני ושוויוני. אין להפריד בו על בסיס דתי, או לחייב אנשים למצוות דתיות, או לשמש כמשטרת מחשבות. תנאי הקבלה (והדחייה/העפה) חייבים להיות מבוססים על התנהגות ובגבולות הסביר - שום כפייה דתית, שום פסילה על בסיס התנהגות חוקית. בית הספר יכול לכל היותר לפקח על מילוי המצוות עבור ההורים, לבקשתם, ולדרוש השתתפות בפעילויות חברתיות מסוימות (ללא כפייה דתית!) מחוץ לשעות הלימוד הפורמליות.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

האל כזכר דומיננטי

החוויה הדתית לסוגיה מגוונת ומכילה, בעצם, חוויות שונות ומשונות. אחת מהן היא הרגשת הפחד והאהבה כאחד כלפי האל. כך למשל, כותב תומר פרסיקו על ההרגשה של המאמינים (ושלו) במקדש הודי, שהיא "חיל ורעדה ושפלות קומה, התעמקות ואהבה וכוונה רבה", ומוסיף,
יש יופי אדיר בכניעה, ואמת גדולה עוד יותר. כי האמת היא שאנחנו לא לבד, ולא אדונים לעצמנו, וודאי לא של הזולת. מוסר עבדים, אבל עבדי ה'
נראה שהתחושה הזו היא למעשה התחושה שמשרה זכר אלפא - התחושה של נחות העומד בפני רם-המעלה, בצורה חזקה וטהורה במיוחד. כך מקושרת התחושה לרוב עם פיק-ברכיים, והתפילות מלוות בהשתחוות, וההרגשה היא של עבד האוהב את אדונו.

לפחות חלק מהדתות הקדומות שאנו מכירים היו דתות המבוססות על מלך-אל, כגון במצריים העתיקה, כך שתחושות אלו היו המשך ישיר של דיקטטורה, וחלק בלתי נפרד ממנה. אהבה ויראה אמיתית מהדיקטטור שימושית ביותר לשם קבלת טובות הנאה מהשליט, ויש לפיכך הגיון אבולוציוני רב בפיתוח תכונות אופי שכאלו.

אבל זהו רק סיפור כך-סתם, ללא ראייה אמיתית מדעית לנכונותו. לצערי, אינני מודע לנסיונות מדעיים לאמת את הרעיונות הללו. עד אז, אנו יכולים להצביע עליו רק כהשערה סבירה. ראו למשל את ההתנהגות של מישען אל-גבורי בווידאו הבא, שבו הוא מדבר על סדאם חוסיין ממש כאל:
סאדאם חוסיין הוא אדונך ואדון הוריך. ... הוא אדוניך והאדון של אנשים כמוך... הוא לא צריך העליב את אדון הוריו, סאדאם חוסיין הוא אדונו ואדון הריו.... אם הוא גס רוח ואומר דברים לא נכונים על סאדאם, אני יעשה דברים...
http://www.youtube.com/watch?v=LKEBG8BpII4

האנאלוגיה אינה מושלמת, שכן קשה לקבוע אם אל-גבורי מדבר מתוך אהבה ויראה לסדאם או מתוך זיוהי פוליטי שלו כשאהיד של העיראקים. אבל בכל זאת, יש כאן קדושה, יש כאן ראייה של האדון כמשהו הראוי לכבוד אשר בדרך-כלל ניתן רק לאל.

הרגשות הללו הם לעולם תועבה, כיוון שהם פוגעים בוויון של בני האדם ובכבודם, משפילים אותם עד אפר ועושים אותם כלי לשירות מטרתו של אדם אחר אולם, במקרה של הדת הרגשות הללו הם גם אשלייה, הרגשה פרימיטיבית שמופעלת ללא סיבה מוצדקת, מופעלת כלפי ישות דמיונית שלא קיימת וממילא לא פועלת כזכר דומיננטי בחברה. . הזיהוי של האהבה עם פחד ויראה הוא מסוכן במיוחד, שכן הוא מעוות את היחס לנשים, מכתים את האהבה באלימות, ויוצר תמונה מעוותת וזדונית של הטוב שמקרינה על התנגות החברה כולה ברבדים ומובנים רבים. זוהי רק אחת הדרכים בה מרעילה החשיבה הדתית את הרוח האנושית.